הרשעת מרדימה בהריגה: אחריות פלילית עקב מחדל בחדר ניתוח

ביום 2.6.2005 נכנסה הפעוטה נטע-לי בורוסקי לניתוח פרטי בבית החולים אסותא. הניתוח נועד לתקן פזילה בעיניה. ד״ר חיים סטולוביץ שימש כמנתח, וד״ר סבטלנה רוסו שימשה כרופאה המרדימה. בשלב הראשון, המרדימה הזרימה לגוף הפעוטה גז הרדמה מסוג אלוטן בריכוז גבוה של כחמישה אחוזים. ריכוז זה נועד אך ורק לדקות הראשונות. לאחר שהמטופל נרדם, חובה רפואית מוחלטת להפחית את המינון לרמה של אחוז עד אחוז וחצי. המערערת לא הפחיתה את הריכוז כנדרש. בנוסף לכך, המערערת ביצעה שורה של פעולות הכנה לקראת שינה יזומה:

• היא החלישה את עוצמת צליל הפעולה השוטף של המוניטור מרמה שלוש לרמה אחת.

• היא השתיקה את התראת האלרם הקולית, אשר נועדה להתריע על שינויים מסוכנים במדדים.

• לפיכך, היא התיישבה על כיסא, כיסתה את כתפיה בסדין, הניחה רגליים על דרגש ונרדמה.

• בנוסף, היא הגיעה למשמרת לאחר שישנה שעות ספורות בלבד, היות שקראה ספר עד שלוש לפנות בוקר.

כעשר דקות לאחר תחילת ההליך הרפואי, המערערת כבר ישנה עמוקות. כעבור כארבעים דקות מתחילת ההרדמה, נדם ליבה של הפעוטה. אחות חדר הניתוח הבחינה באקראי בצג המוניטור הדומם. מאמצי ההחייאה החזירו דופק, אך המוח ספג נזק בלתי הפיך, ומותה של הפעוטה נקבע כעבור מספר ימים.

ההליכים בערכאות: מבית המשפט המחוזי אל בית המשפט העליון

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מפי השופט צ' גורפינקל, הרשיע את המרדימה בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל״ז-1977. בית המשפט גזר עליה שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל. לעומת זאת, המחוזי זיכה את המנתח מעבירת גרם מוות ברשלנות, משום שלא התקיים קשר סיבתי עובדתי למות הילדה. עם זאת, מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, הורשע המנתח בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(7) לחוק העונשין. בית המשפט גזר עליו ארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות ועונש על תנאי. בעקבות הכרעה זו, שני הרופאים הגישו ערעור לבית המשפט העליון. השופטת מ' נאור, בהסכמת השופט ס' ג'ובראן והשופט י' דנציגר, בחנה את טענות הצדדים ודחתה את הערעורים במלואם.

השאלה המשפטית וסוגיית היסוד הנפשי בעבירת הריגה

המערערת טענה באמצעות באי כוחה כי לא התקיים בה היסוד הנפשי הדרוש להריגה. לטענתה, מדובר בשכחה רשלנית של הפחתת הגז. המערערת הוסיפה כי בעת התרחשות דום הלב היא כבר ישנה. על כן, לשיטתה, חסרה דרישת הסימולטניות בין המעשה הפלילי לבין המחשבה הפלילית. השופטת מ' נאור דחתה קו הגנה זה באופן נחרץ. בית המשפט הבהיר כי המעשה הפלילי המרכזי אינו רק אי-הפחתת הגז, אלא עצם ההחלטה המודעת ללכת לישון במהלך ניתוח פעיל של פעוטה. לצורך פתרון סוגיית הסימולטניות, בית המשפט החיל את ״הלכת רופא״ (ע״פ 144/72):

• כאשר אדם מבצע פעולות מסוכנות ביודעין לפני שנרדם, מודעותו מועתקת אל זמן השינה.

• נהג הממשיך לנהוג כשהוא עייף ונוטל סיכון לתאונה קטלנית נחשב כמי שפעל בפזיזות.

• בדומה לכך, רופאה מרדימה הנרדמת במכוון מפקירה את המטופל ומקבלת על עצמה את הסיכון למותו.

לפיכך, בית המשפט קבע כי המערערת נהגה בקלות דעת ובאדישות לחיי המטופלת. התנהגות זו עולה באופן מובהק על רשלנות גרידא, ומגבשת את יסודות עבירת ההריגה.

שימו לב: בית המשפט מבחין בין שגגה רפואית גרידא לבין הפקרת משמרת מדעת. כאשר רופא נוטל סיכון מודע ומזניח חולה, המעשה חורג מגדרי רשלנות רפואית אזרחית ונכנס ישירות אל התחום הפלילי החמור.

אחריותו העצמאית של המנתח לפי סעיף 338 לחוק העונשין

המנתח טען כי תפקידו התמקד בביצוע הפעולה הכירורגית בעיני הפעוטה. לטענתו, הוא הסתמך על נוכחותה של המרדימה, ולכן לא היה עליו להאזין לצלילי המוניטור. בית המשפט העליון שלל השקפה זו מכל וכל. השופטת מ' נאור הדגישה כי מנתח אינו פועל בחלל מנותק. על המנתח מוטלת חובה עצמאית ובלתי תלויה לשמור על קשר עם סביבת חדר הניתוח ולעקוב אחר סימני החיים. בית המשפט מנה מספר כשלים מהותיים בהתנהלות המנתח: 1. המנתח נטרל עצמו מקולות הפעולה של המוניטור ולא שם לב להשתתקותם. 2. הוא לא יצר כל קשר עין או דיאלוג מקצועי עם המרדימה במשך עשרות דקות. 3. הוא לא הבחין כלל בכך שהמרדימה ישנה בכיסאה לאורך מרבית זמן הניתוח. התנהגות זו הוגדרה כסטייה ניכרת מסטנדרט ההתנהגות הסביר. מעשים אלו גיבשו התרשלות רבתי המסכנת חיי אדם, והצדיקו את הרשעתו לפי סעיף 338(א)(7) לחוק העונשין.

השוואה משפטית בין דרגות האחריות של הצוות הרפואי

פסק הדין ממחיש את ההבחנה בין עבירות שונות בחוק העונשין שיוחסו לרופאים:

השוואת עבירות, יסוד נפשי ותוצאות ענישה בפסק הדיןפרמטר להשוואהעניינה של הרופאה המרדימהעניינו של הרופא המנתחהעבירה שיוחסה במקורהריגה (סעיף 298)גרם מוות ברשלנות (סעיף 304)העבירה בה הורשע לבסוףהריגהמעשה פזיזות ורשלנות (סעיף 338)היסוד הנפשי שהוכחמחשבה פלילית (פזיזות וקלות דעת)רשלנות חמורה וסטייה ניכרתקשר סיבתי לתוצאת המוותהתקיים באופן עובדתי ומשפטילא התקיים קשר סיבתי עובדתיהעונש הסופי שנגזר ואושר8 שנות מאסר לריצוי בפועל4 חודשי עבודות שירות ומאסר על תנאי

אזהרה: חברי צוות רפואי אינם יכולים להסתמך באופן עיוור על עמיתיהם בחדר הניתוח. עצימת עיניים אל מול חוסר תפקוד של איש צוות אחר יוצרת אחריות פלילית אישית לכל אחד מהנוכחים.

שלבים לבחינת אחריות פלילית של אנשי צוות רפואי

כאשר מתרחש אירוע קטלני במהלך טיפול רפואי, רשויות החקירה והתביעה בוחנות את המקרה בסדר קבוע:

1. זיהוי הפעולה הרפואית שגרמה לנזק. בחינה מדעית של הגורם הרפואי הישיר אשר הביא לפגיעה או למוות.

2. בדיקת סטנדרט הטיפול המקובל. השוואת פעולות הרופא לנהלים, לפרוטוקולים הרפואיים ולהנחיות המקצועיות.

3. איתור היסוד הנפשי. בירור האם מדובר בטעות אנוש, בהתרשלות גרידא, או במעשה פזיז ומודע לסיכון.

4. בחינת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. בדיקה האם הימנעות מן המחדל הייתה מצילה את חיי המטופל בפועל.

5. סיווג סעיף האישום הפלילי. בחירה בין עבירות רשלנות, עבירות סיכון ללא תוצאה, או עבירות המתה חמורות.

כפי שנקבע בהליך ע״פ 4512/09 בבית המשפט העליון, חומרת המעשים ונטישת החולה הובילו לרף ענישה חסר תקדים עבור צוותים רפואיים.

שאלות ותשובות

השלכות פסק הדין והחשיבות המעשית לציבור

פסק הדין בעניין ד"ר רוסו וד"ר סטולוביץ מהווה אבן דרך בדיני עונשין וברפואה. ההכרעה שרטטה קו גבול חד וברור: הרפואה אינה מעניקה חסינות מפני הדין הפלילי כאשר נרמסים עקרונות יסוד של קדושת החיים. הפקרת מטופל מתוך נוחות אישית או עייפות אינה מוגדרת כטעות מקצועית, אלא כמעשה פלילי מובהק. יתרה מכך, בית המשפט הבהיר כי חדר הניתוח מתנהל כצוות שלכל אחד מחבריו אחריות בלתי תלויה לשלום המנותח. מנתחים אינם יכולים להסתגר במלאכתם הטכנית ולהתעלם מהמתרחש סביב שולחן הניתוחים. פסק הדין מגן על המטופלים ומחייב את המערכת הרפואית לרמת ערנות, פיקוח ומשמעת מחמירים ביותר.