בית המשפט דוחה בקשה לצו איסור דיספוזיציה כאשר לא מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: סיכויי הצלחה נמוכים בתביעה העיקרית להוכחת זכויות קנייניות לחייב בדירה, העדר חשש ממשי להכבדה על ביצוע פסק הדין, ומאזן נוחות שנוטה לטובת בן הזוג הרשום כבעלים. בית המשפט רואה בחשדנות טענות לשיתוף קנייני בנכס חיצוני שנרכש לפני הנישואין.
הסוגייה של הטלת צו איסור דיספוזיציה על נכס הרשום על שם אחד מבני הזוג, כאשר בן הזוג השני הוא החייב, מעוררת שאלות משפטיות מורכבות. מצב זה נפוץ במיוחד כשנושים, ובפרט בנקים, מנסים לאתר נכסים נוספים לכיסוי חובות. מקרה זה מדגים את הגישה הזהירה של בתי המשפט בבואם להטיל סעדים זמניים העלולים לפגוע בזכויות קניין של צדדים שלישיים.
פסק הדין המדובר, שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בוחן בקשה של בנק הפועלים בע״מ. בנוסף, הבנק ביקש להטיל צו איסור דיספוזיציה זמני על דירה. דירה זו רשומה על שם אשתו של חייב. וזאת מתוך טענה שלמעשה מחצית הזכויות בדירה שייכות לחייב עצמו.
ההחלטה ממחישה את יישום מבחני הסעד הזמני, כלומר סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. עם זאת, היא מציגה גם את ההבחנה בין הזכות האובליגטורית לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון לבין זכות קניינית ממשית בנכס הרשום על שם בן זוג אחד.
צו איסור דיספוזיציה הוא סעד זמני. כתוצאה מכך, בית המשפט נותן אותו במטרה למנוע מבעל נכס לבצע פעולות מסוימות בנכסיו. פעולות אלה כוללות מכירה, שעבוד. העברה או כל פעולה אחרת שיש בה כדי לשנות את מצבו המשפטי של הנכס.
מטרת הצו היא לשמור על מצב קיים. לעומת זאת, הוא מונע הברחת נכסים או פגיעה באפשרות לממש פסק דין עתידי. בנסיבות מסוימות, הוא אף מגן על זכויותיו של תובע הטוען לבעלות או לזכויות בנכס.
בית המשפט מפעיל שיקול דעת רחב בבואו להחליט אם להעניק צו איסור דיספוזיציה. הוא שוקל את סיכויי התביעה העיקרית, את מאזן הנוחות בין הצדדים ואת דחיפות הבקשה. הצו הוא כלי רב עוצמה. לכן, בית המשפט משתמש בו רק במקרים שבהם קיים חשש ממשי לפגיעה בזכויות התובע.
רקע עובדתי: פרטי המקרה בבית המשפט המחוזי
ההליך המשפטי ת״א 10785-07-25, בנק הפועלים בע״מ נ' בן שריון וליאור שריון (לוי), נדון בפני כבוד השופט הבכיר חגי ברנר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בבסיס העניין עומדת בקשה של בנק הפועלים להטיל צו איסור דיספוזיציה. הצו נועד למנוע מבן שריון ואשתו, ליאור שריון (לוי), למכור או לשעבד דירה ברמת גן.
ליאור רכשה את הדירה לבדה בשנת 2018, כשלושה חודשים לפני נישואיה לבן. לדוגמה, הזכויות בדירה נותרו רשומות על שמה בלבד בחברה המשכנת. בן, שהיה שרוי בחובות כספיים כבדים, חתם בשנת 2021 על ״הצהרת עושר פיננסי״ לבנק. בהצהרה ציין בן בכתב ידו כי הדירה בבעלותו.
ליאור, שהיא עורכת דין, אימתה את חתימתו על ההצהרה. לדוגמא, הבנק הגיש תביעה כספית נגד בן על סך כ-1.2 מיליון ש״ח. הוא ביקש להטיל עיקול על זכויותיו הנטענות בדירה. משהתברר שהזכויות רשומות על שם ליאור בלבד, פנה הבנק לבית המשפט המחוזי.
הבקשה הייתה לצו איסור דיספוזיציה זמני שיאסור על פעולות בדירה. כלומר, זאת, עד להכרעה בתביעה הצהרתית שתקבע כי בן הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בה.
טענות בנק הפועלים
בנק הפועלים טען כי בן שריון הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה. אולם, טענה זו מתבססת על כמה עובדות. ראשית, בן חתם על ״הצהרת עושר פיננסי״ לבנק, שם רשם שהדירה בבעלותו. ליאור אימתה את חתימתו על מסמך זה.
הבנק ראה בכך הודאה של ליאור בקיומן של זכויות לבן בדירה. בנוסף, הבנק טען. אמנם, כי בני הזוג שעבדו את זכויותיהם בדירה לטובת בנק מזרחי טפחות וקרדיט 360, כלווים משותפים. הבנק הוסיף כי תשלומי המשכנתא שולמו מחשבון משותף.
כמו כן, התשלום הראשון על הדירה בשנת 2018 שולם על ידי בן. ואולם, דמי השכירות, לאחר קבלת החזקה במרץ 2025, הופקדו גם הם לחשבון בנק משותף. הבנק טען כי בן הודיע על כוונתו למכור את הדירה לפרוע את חובו. הוא אף פרסם את הדירה למכירה.
לטענת הבנק, כל אלו יצרו מצג ולפיו לבן מוקנות מחצית הזכויות בדירה.
טענות ליאור שריון (לוי)
ליאור שריון דחתה מכל וכל את הטענה שלבן יש זכויות בדירה. יחד עם זאת, היא טענה כי היא רכשה את הדירה לבדה לפני נישואיה. ליאור מימנה את הרכישה ממקורותיה ומעזרה מהוריה. התשלום הראשון שבן שילם, לטענתה, היה בנאמנות עבורה.
הוא הוחזר לו באמצעות כספי קופת גמל שלה והלוואה פרטית מאביה. מאידך, ליאור הדגישה כי המשכנתאות נלקחו אמנם עם בן כלווה. אך בהסכמים צויין שהיא בעלת הזכויות היחידה בדירה. היא פרעה את המשכנתא לבדה מכספיה.
ליאור ציינה כי החליטה למכור את הדירה בגלל ההחזר החודשי הגבוה. מצד שני, עוד לפני שנודע לה על חובותיו של בן. בן סייע לה רק בפרסום הדירה למכירה. ליאור העידה כי לא ידעה על מצבו הכלכלי הקשה של בן.
היא גילתה זאת לראשונה רק במאי 2025 ממכתב התראה מהבנק.
הכרעת בית המשפט ונימוקיה לדחיית צו איסור דיספוזיציה
השופט הבכיר חגי ברנר דחה את בקשת בנק הפועלים לצו איסור דיספוזיציה. לסיכום, הוא ביטל את הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד. השופט ביסס את החלטתו על שלושה טעמים מצטברים:
-
סיכויי הצלחה נמוכים של התביעה העיקרית. בית המשפט קבע כי סיכויי הבנק להצליח בתביעה העיקרית אינם גבוהים. ליאור רכשה את הדירה לבדה לפני נישואיה, מה שתומך בכוונתה להפרדה רכושית. לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל״ג-1973, דירה כזו אינה נכללת באיזון המשאבים הסטטוטורי. גם אם הייתה נכללת, ההסדר יוצר זכות אובליגטורית למחצית השווי בלבד. הוא אינו מקנה זכות קניינית ממשית בנכס הרשום על שם בן זוג אחר. בית המשפט הבהיר כי הכרה בשיתוף ספציפי בנכס ״חיצוני״, להבדיל מדירת מגורים משותפת, דורשת הוכחת כוונת שיתוף מפורשת. הבנק לא הרים נטל זה. בנוסף, חתימת האימות של ליאור על הצהרת העושר הפיננסי של בן אינה מהווה אישור לתוכן ההצהרה, אלא פעולה טכנית. הצהרת עושר פיננסית אינה מהווה ראיה לבעלות בנכסים.
-
העדר חשש ממשי להכבדה על ביצוע פסק הדין. בית המשפט קבע כי הבנק לא הוכיח חשש סביר להכבדה ממשית על ביצוע פסק הדין. שווי מלוא הזכויות המיוחסות לבן בדירה, לאחר ניכוי המשכנתא, הוערך בכ-300,000 ש״ח בלבד. ליאור היא עורכת דין בעלת הכנסה יציבה שפרעה בעבר את כל חובותיה. היא אינה נחזית כמי שתתחמק מתשלום חוב עתידי. לכן, בית המשפט סבר שאין צורך בסעד זמני כדי להבטיח את פירעון החוב.
-
מאזן הנוחות נוטה לטובת ליאור. בית המשפט מצא כי מאזן הנוחות נוטה לטובת ליאור. הגבלת יכולתה למכור את הדירה הייתה מסבה לה נזק מיידי. נזק זה עשוי להיות כספי אך לא רק. לעומת זאת, נזקו הפוטנציאלי של הבנק הוא כספי גרידא וניתן לפיצוי. בא כוחה של ליאור הצהיר כי אם התביעה תתקבל, ליאור תשפה את הבנק בגין חלקו הנטען של בן. הצהרה זו חיזקה את ההחלטה בדבר מאזן הנוחות.
אזהרה: הטלת צו איסור דיספוזיציה עלולה לפגוע קשות ביכולת ניהול נכסים. היא מחייבת עורך דין מקצועי בכל שלב, גם למבקש הצו וגם למשיב.
המשמעות המעשית של דחיית הבקשה
החלטת בית המשפט בת״א 10785-07-25 מדגימה את הרף הגבוה שבית המשפט דורש כיום מבנקים. לאור, ונושים המבקשים סעד זמני לחסימת נכסים. נכסים אלה רשומים על שם בן זוגו של חייב. הוא מחדד כי הצהרות פיננסיות בלתי פורמליות וטענות עקיפות אינן מספיקות כשלעצמן.
אין בהן כדי להוכיח בעלות קניינית משותפת. בהתאם, טענות אלו כוללות אימות חתימה, חשבון בנק משותף או סיוע בפרסום נכס למכירה.
ההחלטה גם מדגישה כלל חשוב, החוזר ונשנה בפסיקה. הסדר איזון המשאבים בין בני זוג הוא הסדר אובליגטורי-דחוי בלבד. הוא אינו יוצר קניין משותף בנכסים הרשומים על שם אחד מבני הזוג. כלל זה מקשה משמעותית על נושים המבקשים ״לתפוס״ נכסים כאלה. זאת, בטרם הוכרעה סופית שאלת הבעלות בהליך העיקרי. לפיכך, בנקים ונושים נדרשים לראיות חזקות ומוצקות יותר כדי להצליח בבקשות כגון צו איסור דיספוזיציה על נכסים שאינם רשומים ישירות על שם החייב.
פסק הדין משמש תזכורת חשובה לכל הצדדים המעורבים בסכסוכי רכוש. למעשה, הוא מדגיש את הצורך בבדיקה יסודית של מקורות המימון והכוונה האמיתית מאחורי הרישום. זאת, במיוחד כאשר מדובר בנכסים שנרכשו לפני הנישואין או כאלה המשמשים להשקעה בלבד.
שאלות ותשובות
האם הצהרת עושר פיננסי מספיקה להוכחת בעלות קניינית?
לא, הצהרת עושר פיננסית אינה מספיקה כשלעצמה להוכחת בעלות קניינית בנכסים. ראשית, בית המשפט רואה בה הצהרה על מצב כלכלי נכון למועד מסירתה. ולא תחליף לביטחונות קנייניים ממשיים. הבנק צריך להצטייד בראיות נוספות.
עליו להוכיח את קיומה של כוונת שיתוף בנכס. שנית, רק כך יוכל להצליח בתביעתו העיקרית.
מה ההבדל בין זכות אובליגטורית לזכות קניינית בנכסי בני זוג?
זכות אובליגטורית מתייחסת לזכות לקבלת שווי כספי, כמו הזכות לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון. שלישית, היא אינה מעניקה בעלות ממשית בנכס. לעומת זאת, זכות קניינית מעניקה בעלות ישירה על הנכס. היא מקנה יכולת לבצע בו פעולות משפטיות כגון מכירה או שעבוד.
בית המשפט מדגיש כי חוק יחסי ממון אינו יוצר שיתוף קנייני אוטומטי.
מדוע נכסים שנרכשו לפני הנישואין קשים יותר להוכחת שיתוף?
נכסים שנרכשו לפני הנישואין נחשבים ל״נכסים חיצוניים״. הם אינם נכללים אוטומטית באיזון המשאבים. על מנת להוכיח שיתוף בנכסים אלה, יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת בין בני הזוג. הנטל הראייתי במקרים אלה גבוה יותר מאשר במקרה של דירת מגורים משותפת, לדוגמה.
האם אימות חתימה על ידי עורך דין מהווה אישור לתוכן המסמך?
לא. אימות חתימה על ידי עורך דין, גם אם מדובר בבן זוגו של החותם. הוא פעולה טכנית בלבד. הוא מאשר כי החתימה נעשתה בפניו.
הוא אינו מהווה אישור לאמיתות המידע או לתוכן המסמך. לכן, אימות חתימה על הצהרת עושר פיננסית אינו תומך בטענת הבנק לגבי בעלות בנכסים.
מהו מאזן הנוחות בהקשר של צו איסור דיספוזיציה?
מאזן הנוחות הוא אחד השיקולים המרכזיים במתן סעד זמני. בית המשפט בוחן את הנזק שייגרם למבקש אם הצו לא יינתן. לעומת הנזק שייגרם למשיב אם הצו יינתן. במקרה זה, בית המשפט קבע כי הנזק לליאור ממגבלה על מכירת הדירה מיידי.
לעומת זאת, נזקו של הבנק הוא כספי וניתן לפיצוי. לכן, מאזן הנוחות נטה לטובת ליאור.
סיכום
החלטת בית המשפט המחוזי בת״א 10785-07-25, בנק הפועלים בע״מ נ' בן שריון וליאור שריון (לוי), מדגישה את הקשיים העומדים בפני נושים המבקשים צו איסור דיספוזיציה על נכסים הרשומים על שם בן זוג שאינו החייב. השופט הבכיר חגי ברנר דחה את בקשת הבנק. הוא ביטל את הצו הארעי, בהתבסס על סיכויי הצלחה נמוכים של התביעה העיקרית, העדר חשש ממשי להכבדה ומאזן נוחות הנוטה לטובת בן הזוג הרשום. ההחלטה מחזקת את העיקרון לפיו הרישום הקנייני הוא בעל משקל רב. היא מחדדת כי טענות לשיתוף, במיוחד בנכסים ״חיצוניים״ ובהיעדר ראיות מוצקות לכוונה מפורשת, אינן מספיקות כדי להצדיק סעד כה דרמטי. על נושים לבחון היטב את הראיות שברשותם לפני הגשת בקשות דומות, ולהתייעץ עם עורך דין המתמחה בתחום. מומלץ גם לבני זוג המצויים בקשיי חובות לפעול בשקיפות ולעגן את ההסדרים הרכושיים ביניהם באופן ברור.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. בהתאם, הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
