חיסיון מפני הפללה עצמית הוא עקרון יסוד במערכת המשפטית, המגן על זכותו של אדם שלא להעיד נגד עצמו. אולם, האם הגנה זו חלה גם במקרים בהם חומר חקירה של התביעה, שצולם על ידי הסניגור, אובד ונדרש עותק ממנו? בית המשפט העליון התמודד עם סוגייה זו ברע״פ 4574/99, מדינת ישראל נ' ציון לגזיאל. הבנת המורכבות המשפטית בסוגיות אלו היא חלק בלתי נפרד ממתן הגנה משפטית בעבירות צווארון לבן: מדריך מקיף וצעדים חיוניים המאפשרת לנהל את התיק בצורה מיטבית.
חיסיון מפני הפללה עצמית הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, פסק הדין המכונן קובע. כי נאשם שסניגורו צילם את חומר החקירה של התביעה אינו רשאי למנוע מהתביעה להעתיק את החומר לאחר שהמקור אבד בידיה. בית המשפט הבהיר. כי חיסיון זה אינו חל על מסמכים שנוצרו על ידי הרשות והגיעו ממנה אל הנאשם. נושא זה רלוונטי במיוחד בתיקים מורכבים של עבירות צווארון לבן: הגדרה, עונשים ודרכי הגנה משפטית, שבהם ניהול נכון של חומר הראיות הוא קריטי להגנה.
הוא ביסס את סמכותו הטבועה למנוע ניצול לרעה של תקלה טכנית.
מהו חיסיון מפני הפללה עצמית?
חיסיון מפני הפללה עצמית מוגדר כזכותו של אדם שלא למסור ראיה העשויה להפלילו. בנוסף, זוהי זכות יסוד המעוגנת בתפיסה המערכתית. ומטרתה ליצור איזון בין האינטרסים של חקר האמת לבין זכויות הפרט. הזכות משתקפת בסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל״א-1971.
סעיף זה קובע. עם זאת, כי אדם אינו חייב למסור ראיה שיש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מעבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
הפסיקה הרחיבה את תחולתו של חיסיון מפני הפללה עצמית גם למסירת מסמכים המוחזקים בידי אדם. כתוצאה מכך, יתרה מכך, אף שמדובר בזכות יסוד, היא אינה מוחלטת ויש לה חריגים. לכן, יש חשיבות מיוחדת להבנת גבולות החיסיון, במיוחד בנסיבות בהן מעורב חומר חקירה של הרשויות.
רקע ופרטי ההליך: רע״פ 4574/99 מדינת ישראל נ' ציון לגזיאל
נגד המשיב, ציון לגזיאל, ואחר, הוגש כתב אישום בעבירות חמורות של קשר לפשע. לעומת זאת, זיוף שטרי כסף והחזקת חומר לזיוף שטרי כסף. הנאשמים כפרו בעובדות, והתיק נקבע להוכחות בבית משפט השלום בקרית גת. סניגורו של המשיב צילם את כל חומר החקירה שבידי הפרקליטות.
במהלך העברת חומר החקירה בין שתי שלוחות של הפרקליטות אבד החומר המקורי. לפיכך, התביעה ביקשה לחייב את הנאשמים או פרקליטם לאפשר לה להעתיק את החומר המצולם שברשותם. לדוגמה, בית משפט השלום נעתר לבקשה. לעומת זאת, החלטתו בוטלה ברוב דעות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
כנגד דעתו החולקת של הנשיא השופט לרון. מכאן בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון.
השאלה המשפטית שעמדה לפתחו של בית המשפט
השאלה המרכזית שעמדה לפתחו של בית המשפט העליון הייתה האם חיוב הנאשם או סניגורו לאפשר לתביעה להעתיק את חומר החקירה. לדוגמא, שצילומו מצוי בידיהם, נוגד את הכלל כנגד הפללה עצמית. בנוסף, עלתה השאלה האם הוא נוגד את זכותו של הנאשם שלא לשתף פעולה עם התביעה בהוכחת האישום. במסגרת זו, עלה גם דיון נרחב בשאלה האם חיסיון מפני הפללה עצמית חל על מסירת מסמכים שנערכו על ידי הרשות.
והגיעו ממנה אל הנאשם.
הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיו
בית המשפט העליון קיבל את הערעור שהגישה המדינה. כלומר, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. והשיב על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום. המשנה לנשיא ש' לוין קבע כי היענות לבקשת המדינה אינה פוגעת בזכות יסוד של המשיב.
זאת מאחר שלא מדובר בחומר ראיות ״השייך״ לנאשם. למעשה, זהו חומר של התביעה שהגיע לנאשם מידיה.
רק בשל תקלה טכנית נבצר מהתביעה לעשות בו שימוש. אולם, דחיית הבקשה הייתה מסייעת למשיב להתחמק מקיום ההליך ולעשות שימוש בזכות שלא בתום לב. המקור לסמכות זו הוא סמכותו הטבועה של בית המשפט למנוע פעולה או מחדל של בעל דין שיש בהם כדי להכשיל הליכי משפט. בית המשפט השווה זאת לסמכות לשחזר תיק בית משפט שאבד.
חובת הסניגור כלפי בית המשפט
בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי גם מחובת הסניגור כלפי בית המשפט. אמנם, כפי שנקבעה בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ״א-1961, מתחייבת תוצאה זו. סעיף זה קובע כי עורך דין יפעל לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות. ויתמוך בבית המשפט לעשיית משפט.
חובת הנאמנות למרשה אינה כוללת סיוע בסיכול הליך משפטי.
אבחנה בין מסמכים פרטיים למסמכים ציבוריים
השופטת ט' שטרסברג-כהן הסכימה עם פסק דינו של המשנה לנשיא ש' לוין. ואולם, והוסיפה התייחסות לסוגיית חיסיון מפני הפללה עצמית. השופטת קבעה כי החיסיון חל ככלל גם על מסירת מסמכים, אך כלל זה אינו מוחלט. על מסמכים שנערכו על ידי הרשות והגיעו ממנה אל הפרט, חיסיון זה אינו חל.
היא ערכה אבחנה זו בדומה לאבחנה הקיימת במשפט האמריקאי בין מסמכים פרטיים למסמכים ציבוריים.
לדוגמה, מסמכים שנערכו על ידי אדם על פי חובה שבדין. יחד עם זאת, או מסמכים שהרשות יצרה במסגרת חקירתה, אינם מוגנים על ידי חיסיון מפני הפללה עצמית. השופט ע' ר' זועבי הצטרף לפסק הדין במלואו, ובכך נתנה הפסיקה תוקף מחייב להלכה זו.
המשמעות המעשית של פסק הדין
פסק הדין המפורט מבסס הלכה לפיה חיסיון מפני הפללה עצמית אינו מגן על נאשם המחזיק בעותק של חומר חקירה שיצרה התביעה. מאידך, בית המשפט העליון הכיר בסמכותו הטבועה של בית המשפט להורות על השבת חומר ראיות שאבד לפרקליטות. לעיון נוסף: חומר חקירה חסוי ברשימת ראיות: ההלכה החדשה לניהול הגנה.
לפסק הדין משמעות מעשית חשובה בניהול הליכים פליליים שבהם אובד חומר חקירה. הוא מונע מנאשם לנצל לרעה תקלה טכנית כדי לסכל את בירור האמת. זאת תוך שמירה על האיזון העדין בין קידום חקר האמת לבין זכויות הנאשם. כלומר, במקרה של אובדן חומר חקירה של התביעה.
הנאשם או סניגורו אינם יכולים למנוע את העתקתו אם ברשותם עותק מצולם.
לסיכום
פסק הדין ברע״פ 4574/99 מדינת ישראל נ' ציון לגזיאל הבהיר את היקפו של חיסיון מפני הפללה עצמית. בית המשפט העליון קבע כי חיסיון זה אינו חל על חומר חקירה של התביעה. גם אם המקור אבד ועותק שלו מצוי בידי הנאשם. פסיקה זו מדגישה את סמכותו הטבועה של בית המשפט למנוע ניצול לרעה של הליכי משפט.
ואת חובתו של עורך הדין לסייע לעשיית משפט צדק. ההלכה שנקבעה חשובה ביותר להליכים פליליים ומסייעת לשמר את האיזון בין חקר האמת לזכויות הנאשמים. במקרים של התמודדות עם סוגיות משפטיות מורכבות, מומלץ תמיד לפנות לייעוץ משפטי מקצועי.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
