המצאת כתב בי-דין לנתבעת זרה: מתי בית המשפט יסרב לבקשה?

סוגיית השיפוט הבינלאומי מעוררת לא פעם מורכבות משפטית רבה. לפיכך, ובמרכזה עומדת השאלה מתי תאושר המצאת כתב בי-דין לנתבעת זרה לצורך ניהול הליך משפטי מלא. הליך זה דורש איזון עדין בין אינטרס התובע לבין עקרון הריבונות הטריטוריאלית. פסק הדין המנחה בעניין אטלנטיק מספק ניתוח מעמיק לחובות המוטלות על תובע המבקש לצרף צד זר לתביעה מקומית.

הסכסוך המשפטי נדון בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. בנוסף, במסגרת ע״א 481/84 אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע״מ נ' S.A. Astilleros y Talleres del Noroeste ואח'. ההרכב כלל את כבוד השופטים ד' לוין, ג' בך וי' מלץ.

פסק הדין, אשר נכתב על ידי השופט ג' בך בתאריך 8.8.1988. עם זאת, דחה את ערעורה של חברת אטלנטיק וקבע אמות מידה מחמירות להפעלת שיקול הדעת השיפוטי.

חברת אטלנטיק הישראלית הזמינה מחברת אסטנו (Astilleros) הספרדית שתי אוניות צובר להובלת פחם. כתוצאה מכך, באותה תקופה לא התקיימו יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ספרד לבין המדינה. בשל כך, הקימה אטלנטיק חברת ביניים ליבריאנית בשם דמוס מריטיים קורפוריישן. חברת דמוס חתמה על חוזה הרכישה הישיר מול המספנה הספרדית בחודש מרץ 1980.

במקביל לעסקה זו. לעומת זאת, התחייבה אסטנו לשלם לאטלנטיק סך של 340,000 דולר בגין שירותי תכנון עבור כל אונייה. אסטנו אף אישרה התחייבות זו בכתב בשני מכתבים רשמיים. בהמשך הדרך, רכשה חברת צים את חברת דמוס ואת הזכויות באוניות.

עם זאת, הסכם המכר בין צים לאטלנטיק לא הזכיר כלל את עמלות התכנון הללו.

כאשר פנתה אטלנטיק לאסטנו בדרישה לפרוע את החוב, טענה אסטנו כי מחיר האונייה הופחת. לדוגמה, ולפיכך הופחת גם חובה לסך 260,000 דולר. בהמשך שיגרה אסטנו מברק שבו הפנתה את אטלנטיק ישירות לחברת צים כבעלת האוניות. בעקבות זאת, הגישה אטלנטיק תביעה בסדר דין מקוצר נגד אסטנו, צים ודמוס.

וביקשה היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט.

המסגרת הנורמטיבית: תקנות סדר הדין האזרחי

בקשתה של אטלנטיק נסמכה על תקנות 467(8) ו-468(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ״ג-1963. לדוגמא, תקנה 467(8) מסמיכה את בית המשפט להתיר המצאה כאשר האדם שמחוץ לתחום הינו בעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד נתבע מקומי. מנגד, תקנה 468(א) דורשת תמיכה של הבקשה בתצהיר המבסס קיומה של עילת תביעה טובה.

הערכאה הדיונית בבית המשפט המחוזי בחיפה ביטלה במעמד שני הצדדים היתר המצאה שניתן תחילה במעמד צד אחד. כלומר, בית המשפט המחוזי נימק זאת בשני טעמים עיקריים:

• התצהיר מטעם אטלנטיק היה כללי ולא פירט כראוי את העובדות המבססות את עילת התביעה.

• התביעה לא קיימה את דרישת היותה תובענה שהוגשה כהלכה, שכן צים היוותה נתבעת משנית בלבד.

המערערת טענה בערעורה כי המונח ״הוגשה כהלכה״ נוגע להיבטים טכניים ופרוצדורליים בלבד. אולם, לגישתה, די בכך שכתב התביעה מנוסח לפי הכללים הרגילים כדי לפתוח את הפתח להזמנת הנתבע הזר.

המבחן הדו-שלבי לצורך המצאת כתב בי-דין לנתבעת זרה

השופט ג' בך קבע בפסק דינו מבחן דו-שלבי ברור לבחינת בקשות אלו. אמנם, מבחן זה מתווה את הגבול בין הדרישות הפורמליות לבין שיקול הדעת השיפוטי המהותי של הערכאה הדיונית:

1. השלב הראשון – בחינת תנאי הסף: בית המשפט בודק האם התביעה המקומית הוגשה כהלכה במובן הדיוני והענייני. התביעה חייבת לעמוד בדרישות התקנות, ואל לה להיות תביעת סרק, טרדנית או קנטרנית הראויה למחיקה על הסף.

2. השלב השני – הפעלת שיקול הדעת הרחב: אם עברה התביעה את תנאי הסף, בוחן בית המשפט את מכלול נסיבות העניין. בשלב זה שוקל השופט את מאזן הנוחות, את מהות היריבות, ואת השאלה האם צירוף הנתבע הזר הינו מוצדק והוגן.

בית המשפט הבהיר כי גם כאשר מתקיימים התנאים הטכניים, אין לתובע זכות קנויה לקבלת ההיתר. ואולם, הרשות נתונה תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט. החייב לנהוג בזהירות רבה בעת הרחבת סמכותו מעבר לגבולות המדינה.

שימו לב: תקנה 467(8) אינה מעניקה היתר אוטומטי. הנטל רובץ במלואו על כתפי התובע להוכיח כי היריבות האמיתית אינה מלאכותית.

ניתוח מעמד הנתבעים והיעדר עילה ממשית נגד הנתבע המקומי

ביישום המבחן על המקרה הקונקרטי, מצא בית המשפט העליון פער מהותי בין שני הנתבעים. יחד עם זאת, מחד גיסא, חבותה של אסטנו התבססה על התחייבויות חוזיות כתובות ומפורשות. אסטנו אף הודתה בקיומו של החוב העקרוני במסמכיה. מאידך גיסא, התביעה כנגד חברת צים נשענה על השערות קלושות ומעורפלות בלבד.

יתרה מכך, אטלנטיק כלל לא פנתה לחברת צים בדרישת תשלום כלשהי טרם הגשת התביעה המשפטית. מאידך, התנהלות זו יצרה רושם ברור כי צירופה של צים להליך נועד. אך ורק לשמש ״קרס״ משפטי שבאמצעותו ניתן יהיה לגרור את אסטנו להתדיינות מקומית.

השופט בך ציין כי שיקול הנוחות של שמיעת כל הטענות בהליך אחד אינו חזות הכול. מצד שני, שיקול זה נסוג מפני אי-הנוחות הניכרת הנגרמת לתושב חוץ כאשר מאלצים אותו להתייצב בפני ערכאה זרה ללא הצדקה עניינית מספקת.

שאלת כשרות התצהיר התומך בבקשה

סוגיה מרכזית נוספת שנדונה בפסק הדין נגעה לדרישות תקנה 468(א). לסיכום, השופט בך חזר על ההלכה לפיה תצהיר המצורף לבקשת המצאה אינו עניין פורמלי גרידא. התצהיר חייב לשכנע את בית המשפט כי המצהיר מחזיק בידיעה אישית. או שהמידע נשען על מקור מוסמך ואמין.

עם זאת, בעניין אטלנטיק מצא השופט כי מאחר שהתביעה נשענה על מסמכים בכתב. לאור, תצהירו הלאקוני של המנהל יכול היה להספיק. למרות זאת, קביעה זו לא סייעה למערערת. הפגם המהותי בשיקול הדעת בשלב השני הכריע את הכף לחובתה.

אזהרה: הגשת בקשת המצאה ללא תצהיר מפורט המעגן ידיעה אישית עלולה להוביל למחיקת הבקשה על הסף, במיוחד בתביעות נזיקין שאינן נתמכות במסמכים חד משמעיים.

שלבים מעשיים לפני פנייה להמצאה בינלאומית

1. בדיקת עילת התביעה המקומית. ודאו כי התביעה נגד הנתבע המקומי מבוססת ומחזיקה בראיות מוצקות ועצמאיות.

2. מיצוי פניות מקדימות. פנו בכתב לכל הצדדים המעורבים, לרבות הנתבע המקומי, כדי להוכיח יריבות אמיתית ומוחשית.

3. הכנת תצהיר עובדתי מפורט. פרטו בתצהיר את מקורות המידע, הידיעה האישית, והעובדות המקימות עילת תביעה טובה.

4. בחינת שיקולי מאזן הנוחות. העריכו מראש את הזיקה של העסקה לפורום המקומי ואת אי-הנוחות העלולה להיגרם לנתבע הזר.

שאלות ותשובות

הכרעת בית המשפט העליון והמשמעות המעשית

בסיכומו של דבר, בית המשפט העליון פסק כי יש לדחות את הערעור של אטלנטיק במלואו. השופטים ד' לוין וי' מלץ הצטרפו בהסכמה מלאה לחוות דעתו המפורטת של השופט ג' בך. בית המשפט חייב את אטלנטיק בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 שקלים למשיבה 1 (אסטנו). וסך של 3,000 שקלים למשיבות 2 ו-3 במשותף (צים ודמוס).

הלכה זו מבצרת את ההגנה על נתבעים זרים מפני גרירה מלאכותית להליכים מקומיים. תובע אינו יכול להשתמש בנתבע מקומי כעילה טקטית בלבד לצורך המצאת כתב בי-דין לנתבעת זרה. ועליו להוכיח עילה עצמאית ומוצקה נגד כל אחד מבעלי הדין.