שחרור בערובה לאחר הרשעה ועונש מאסר משמעותי יתאפשר רק במקרים חריגים ונדירים, ובית המשפט בוחן קיומם של נימוקים משפטיים כבדי משקל. עצם קיומו של טיעון ערעורי סביר אינו מספיק כדי להצדיק שחרור, במיוחד כאשר מדובר בעבירה חמורה כמו חבלה בכוונה מחמירה באשתו, וזאת בהתאם לפסק דין בש״פ 2161/92, שלמה פדידה נ' מדינת ישראל.
בית המשפט העליון דחה בקשה של אדם שהורשע על פי הודאתו בחבלה בכוונה מחמירה באשתו. לפיכך, ונדון לארבע שנות מאסר בפועל, להשתחרר בערובה עד להכרעה בערעורו. ההחלטה מבהירה אילו שיקולים חלים על בקשה כזו לאחר הרשעה. היא קובעת כי שחרור בערובה לאחר הרשעה ועונש מאסר משמעותי יינתן רק במקרים חריגים.
המאמר שלפניכם יבחן את פסק הדין בש״פ 2161/92, שלמה פדידה נ' מדינת ישראל. בנוסף, שניתן בבית המשפט העליון בירושלים על ידי השופט ג' בך בתאריך 15.05.1992. הוא ינתח את הרקע, העובדות, השאלות המשפטיות שהועלו, ההכרעה ונימוקי בית המשפט. ויסביר את המשמעות המעשית של החלטה זו בדיני סדר דין פלילי.
בנוסף, נדון בהיבטים הרגישים של אלימות במשפחה והשלכותיה המשפטיות.
שחרור בערובה הוא הליך משפטי המאפשר לנאשם להשתחרר ממעצר בתנאים מסוימים. עם זאת, בדרך כלל תמורת ערבות כספית, עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. שחרור בערובה לאחר הרשעה בדין הוא נושא מורכב יותר. זאת, משום שבשלב זה, בית המשפט כבר קבע כי הנאשם אשם בביצוע העבירה.
ולרוב גם גזר את דינו.
חוק סדר הדין הפלילי, התשמ״ב-1982, וסעיף 33(א) לחוק זה. כתוצאה מכך, מסדירים את האפשרות להגיש בקשה לשחרור בערובה גם לאחר הרשעה. סעיף 87 לחוק העונשין, התשל״ז-1977, עוסק בדחיית ביצוע עונש מאסר. ישנו דיון האם שיקולים שונים חלים על בקשות אלו.
אולם, הפסיקה קובעת כי הכללים לדחיית ביצוע מאסר משמעותי במקרים חריגים. לעומת זאת, חלים גם על בקשה לשחרור בערובה לאחר הרשעה וגזר דין.
נסיבות המקרה: חבלה בכוונה מחמירה באשתו
שלמה פדידה, המבקש בהליך בש״פ 2161/92, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירה חמורה. לדוגמה, הרשעתו הייתה בהתאם להודאתו בעבירה של גרימת חבלה לאשתו בכוונה מחמירה. לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי הטיל עליו עונש מאסר בפועל למשך 4 שנים.
המקרה מדגיש את החומרה בה מתייחסת המערכת המשפטית למעשי אלימות בין בני זוג.
המרצה הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר הדין. לדוגמא, בערעורו, טען שלמרות שהודה בביצוע מעשה התקיפה עצמו. לא הודה בכוונה המיוחדת הדרושה להרשעה בעבירה לפי סעיף 329. הוא טען גם כי בעת האירוע, היה שיכור ולכן לא היה מפוכח.
הוא ביקש, בעקבות טענות אלו, שחרור בערובה עד להכרעה בערעורו.
טענות הצדדים וסוגיית הסמכות
הסניגוריה טענה כי ההרשעה בעבירה המיוחסת למרשה דינה להתבטל. כלומר, וביקשה שחרור בערובה עד למתן פסק הדין בערעור. כפי שעולה מהמקרה, בתחילה פנה בא-כוח המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לשחרר את מרשו בערובה. אולם, בית המשפט המחוזי לא דן בבקשה לגופה, בשל חשש מקיומה של סמכות.
הוא העביר את הבקשה לנשיא בית המשפט המחוזי, אשר החליט להעבירה לבית המשפט העליון.
טענה מרכזית נוספת שעלתה הייתה הבדל כביכול בשיקולים בין בקשה לשחרור בערובה לבין בקשה לדחיית ביצוע גזר הדין. אולם, הסניגוריה ביקשה לייצר הבחנה בין סעיף 33(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הדן בשחרור בערובה. לבין סעיף 87 לחוק העונשין, שעוסק בדחיית ביצוע עונש מאסר. בית המשפט העליון נדרש לבחון האם ישנו שוני מהותי בקריטריונים שינחו אותו בהכרעה בשתי הבקשות הללו.
במיוחד לאור העובדה כי המבקש כבר הורשע.
הכרעת בית המשפט ונימוקיו
השופט ג' בך בבית המשפט העליון בירושלים קבע. אמנם, כי לבית המשפט המחוזי הייתה סמכות לדון בבקשה. השופט בך ציין. כי סעיף 36(ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע סמכות מקבילה לבית המשפט שנתן את פסק הדין.
ולבית המשפט שלערעור. ואולם, כל עוד שמיעת הערעור טרם החלה. עם זאת, הוא החליט שלא להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, אלא להכריע בעניין לגופו. במיוחד מאחר שנקבע כבר מועד קרוב לשמיעת הערעור, ביום 02.07.1992.
השופט דחה את טענת הסניגוריה בדבר הבדל עקרוני בין השיקולים לבקשה לשחרור בערובה לבין השיקולים לדחיית ביצוע עונש. יחד עם זאת, הוא הבהיר כי גם בבקשה לפי סעיף 33(א) לחוק סדר הדין הפלילי. אין להתעלם מההרשעה ומגזר הדין שניתן. השופט קבע כי הכללים שנקבעו בפסיקה לדחיית ביצוע עונש מאסר משמעותי במקרים חריגים חלים גם על בקשות לשחרור בערובה לאחר הרשעה.
במילים אחרות, בית המשפט אינו מקל ראש בעובדת ההרשעה כאשר הוא שוקל שחרור בערובה.
לגופו של עניין, אף שבית המשפט הכיר בכך שלסניגוריה עשויים להיות טיעונים ראויים להישמע בערעור. מאידך, הוא הדגיש שהמבקש הודה במפורש בביצוע מעשה התקיפה. מעשה זה גרם לחבלה חמורה לאשתו. בית המשפט ציין כי גם אם המבקש יצליח לשכנע.
כי היה מקום להרשיעו בעבירה פחות חמורה. מצד שני, אין בכך כדי להצדיק את שחרורו בערובה בנסיבות העניין. השופט אף ציין כי לא קיים חשש לעינוי דין ממושך, נוכח מועד שמיעת הערעור הקרוב. אשר על כן, בית המשפט דחה את הבקשה לשחרור בערובה.
השלכות מעשיות והמלצות
ההחלטה של בית המשפט העליון מדגישה את חומרת ההתייחסות למקרים של אלימות במשפחה. לסיכום, היא קובעת עיקרון חשוב: מי שהורשע ונגזר עליו עונש מאסר משמעותי. יזכה לשחרור בערובה עד לערעור רק במקרים חריגים ונדירים. עצם קיומו של טיעון ערעורי סביר, ככל שיהיה.
אינו מספיק כדי להצדיק שחרור בערובה לאחר הרשעה. לאור, זאת במיוחד כאשר מדובר בעבירה חמורה של חבלה בכוונה מחמירה.
בנוסף, ההחלטה מבהירה את סוגיית הסמכות המקבילה. בהתאם, היא מציינת כי גם לבית המשפט שנתן את פסק הדין וגם לבית המשפט שלערעור. קיימת סמכות לדון בבקשות לשחרור בערובה. סמכות זו קיימת כל עוד שמיעת הערעור טרם החלה.
יתרה מכך, כאשר קיים חשש לעינוי דין עקב דחייה ממושכת של הדיון בערעור. למעשה, עשויה להיות לכך השפעה על שיקולי בית המשפט. עם זאת, במקרה זה, מועד הערעור הקרוב הפחית חשש זה.
אזהרה: מקרי אלימות במשפחה הם בעלי השלכות משפטיות וחברתיות קשות. מי שנאשם בעבירות כאלה עומד בפני סיכון משמעותי לעונשי מאסר כבדים ולפגיעה קשה בחייו. חובתה של המערכת המשפטית להגן על קורבנות אלימות ולמנוע הישנות מקרים כאלה.
שאלות ותשובות
מהי חבלה בכוונה מחמירה?
חבלה בכוונה מחמירה היא עבירה פלילית חמורה המפורטת בסעיף 329 לחוק העונשין. ראשית, היא מתייחסת למצב שבו אדם גורם חבלה חמורה לאדם אחר, תוך כוונה מיוחדת. כוונה זו יכולה להיות לגרום למותו, לנכותו, לפגיעה חמורה בגופו, או למנוע מעצר. היא שונה מעבירת תקיפה רגילה שאינה דורשת כוונה מיוחדת.
האם יש הבדל בין בקשה לשחרור בערובה לאחר הרשעה לבין בקשה לדחיית ביצוע עונש?
בית המשפט קבע. שנית, כי למרות ההבדלים הפורמליים בין סעיף 33(א) לחוק סדר הדין הפלילי (שחרור בערובה). וסעיף 87 לחוק העונשין (דחיית ביצוע עונש). אין שוני מהותי ועקרוני בשיקולים המנחים את בית המשפט.
בשתי הבקשות, בית המשפט מתייחס לחומרת ההרשעה וגזר הדין, ושחרור יינתן רק במקרים חריגים.
מהי סמכות מקבילה לדון בבקשות לשחרור בערובה?
סמכות מקבילה פירושה שבמקרים מסוימים, שתי ערכאות משפטיות שונות מוסמכות לדון באותה בקשה. שלישית, במקרה זה, סעיף 36(ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע. כי לבית המשפט שנתן את פסק הדין (המחוזי). ולבית המשפט שלערעור (העליון) קיימת סמכות מקבילה לדון בבקשה לשחרור בערובה.
וזאת כל עוד שמיעת הערעור טרם החלה.
האם שכרות יכולה להשפיע על הרשעה בעבירה הדורשת כוונה מיוחדת?
טענת שכרות, שנטענה במקרה זה. מכאן, יכולה להוות לעיתים הגנה מפני עבירות הדורשות כוונה מיוחדת (״מחשבה פלילית״). זאת, אם השכרות הייתה ברמה כזו שמנעה מהנאשם לגבש את הכוונה הנדרשת לעבירה. עם זאת, בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו ומתחשב בנסיבות הספציפיות.
כולל האם השכרות הייתה וולונטרית. לכן, במקרה של פדידה, טענה זו לא הייתה מספקת כדי להצדיק שחרור בערובה.
מה עושים במקרים של הרשעה ובקשה לשחרור בערובה?
-
ייעוץ משפטי דחוף. יש לפנות באופן מיידי לעורך דין המתמחה במשפט פלילי ובערעורים. ליווי משפטי מקצועי חיוני להבנת המצב המשפטי, ניתוח סיכויי הערעור והגשת הבקשה לשחרור בערובה.
-
בחינת טיעוני הערעור. יש לבחון היטב את טיעוני הערעור. עורך הדין יבדוק אם קיימות עילות משפטיות משמעותיות המצדיקות את שחרור המבקש בערובה, כגון טעות משפטית מהותית בהרשעה או בגזר הדין.
-
הכנת הבקשה לשחרור בערובה. עורך הדין ינסח בקשה מנומקת לשחרור בערובה, תוך התייחסות לכלל השיקולים הרלוונטיים שבית המשפט בוחן. על הבקשה להציג טיעונים כבדי משקל המצדיקים את החריג לשחרור לאחר הרשעה.
-
הדגשת נסיבות אישיות. במקרים מסוימים, ניתן להדגיש נסיבות אישיות חריגות של המבקש, כמו מצב בריאותי קשה או מצב משפחתי מיוחד, אשר עשויים להשפיע על החלטת בית המשפט, אם כי שיקולים אלו כפופים לחומרת העבירה והרשעה.
-
היערכות לדיון בערעור. יש להיערך במקביל לדיון בערעור עצמו, להכין את כל המסמכים והטיעונים המשפטיים הנדרשים, ולשתף פעולה באופן מלא עם עורך הדין.
לסיכום, החלטת בית המשפט העליון בבש״פ 2161/92, שלמה פדידה נ' מדינת ישראל. מדגישה את חומרת ההתייחסות למקרי אלימות במשפחה. היא קובעת כי שחרור בערובה לאחר הרשעה ועונש מאסר משמעותי יתאפשר רק במקרים חריגים ונדירים. וכי עצם קיומו של טיעון ערעורי סביר אינו מספיק כדי להצדיק שחרור.
המקרה ממחיש את החשיבות של ייעוץ משפטי מקצועי וליווי צמוד לכל אורך ההליך הפלילי. ובמיוחד לאחר הרשעה, על מנת להבין את מלוא ההשלכות ולפעול באופן המיטבי בנסיבות הקיימות.
