בקצרה: בע"פ 4230/99 סברי אבו ג'נאם ואח' נ' מדינת ישראל אישר בית המשפט העליון הרשעה בעבירת הריגה כאשר הוכח קשר סיבתי עובדתי בין תקיפה אלימה למותו של הקורבן, וכן מודעות סובייקטיבית של הנאשם לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית. נאשם שלא הוכחה ידיעתו על מצבו הרפואי הרגיש של הקורבן זוכה מהריגה והורשע בעבירות קלות יותר בלבד.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. לפיכך, ע"פ 4230/99; סברי אבו ג'נאם ואח' נ' מדינת ישראל.
הכרעה במשפט הריגה היא סוגייה משפטית מורכבת ביותר. בנוסף, הנוגעת לליבת האחריות הפלילית ולגורלם של בני אדם. פסק הדין בעניין ע"פ 4230/99 סברי אבו ג'נאם ואח' נ' מדינת ישראל. בשל, עוסק במקרה טראגי של אירוע אלים שהוביל למותו של אדם.
ומספק הצצה מעמיקה למבחנים המשפטיים של קשר סיבתי ויסוד נפשי בעבירת הריגה. עם זאת, הבנת מקרה זה חיונית לכל מי שמתעניין בדיני עונשין או נדרש להתמודד עם אישומים פליליים חמורים. שכן היא מבהירה את הדקויות באחריות על תוצאות קטלניות של מעשי אלימות. עורך דין המלווה הליכים מסוג זה נעזר במומחיות ייעודית, כפי שמפורט בעמוד עורך דין פלילי – חקירה, כתב אישום ומעצר.
פרטי ההליך ורקע המקרה
ההליך המשפטי נדון בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, במסגרת ע"פ 4230/99. כתוצאה מכך, ע"פ 4368/99, וע"פ 4378/99. הצדדים בתיק היו סברי אבו ג'נאם ואח' נגד מדינת ישראל. העניין נסב סביב אירוע שהתרחש ביום 28.8.1996, שבו איבד את חייו ג'ורג' חורי ז"ל.
שהיה בן 61 במותו.
על פי כתב האישום, שלושה גברים – סברי אבו ג'נאם. לעומת זאת, קאסם סייאד ומחמד הדרה – ושני אנשים נוספים, הואשמו בעבירת הריגה. הם ניסו לפנות בכוח את אבו ראוף. ומשפחת חורי מנכס בו התגוררו בשכירות מוגנת בכפר א-טור בירושלים.
סברי וקאסם, בעלי הנכס ומנהלו, בהתאמה, הגיעו למקום מצוידים בכלי ברזל ובמקלות. לדוגמה, אירוע זה, שכלל איומים ותקיפה פיזית של המנוח ובתו ההרה. הסתיים באופן טראגי במותו של ג'ורג' חורי מכשלון לב. בתו של המנוח עברה באותו ערב הפלה.
לתשומת לב: מונח העבירה "הריגה" המוזכר במאמר זה תואם את הדין כפי שהיה בתוקף בעת מתן פסק הדין (1999). בני משפחתו של קורבן אלימות קטלנית עשויים לשקול, בנפרד מההליך הפלילי, גם תביעה אזרחית, כמפורט בעמוד עורך דין נזיקין – רשלנות רפואית ונזקי גוף.
השאלות המשפטיות המרכזיות
הדיון המשפטי התמקד בשתי שאלות עיקריות, החיוניות לקביעת הכרעה במשפט הריגה. ראשית, האם קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשיהם האלימים של המערערים לבין מותו של המנוח? שנית, האם התקיים אצל המערערים היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הריגה, כלומר, מודעות לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית?
השאלות הללו עומדות במרכז כל דיון באחריות פלילית בעבירות תוצאה. לדוגמא, בית המשפט בחן האם מעשי התקיפה היוו את הסיבה הפיזית והמשפטית למותו של המנוח. ובאיזו מידה המערערים צפו או היו צריכים לצפות את התוצאה הקטלנית. תשובות לשאלות אלו קריטיות לקביעת היקף האחריות הפלילית, כפי שבא לידי ביטוי גם בניתוח המשפטי בפרשת צבי גור בקישור אחריות פלילית לרצח: ניתוח משפטי בפרשת צבי גור.
| המערער | ההכרעה בעבירת ההריגה | העונש |
|---|---|---|
| קאסם סייאד | הרשעה אושרה – ידע על מחלת הלב של המנוח | 24 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי |
| סברי אבו ג'נאם | זוכה מהריגה – נותר ספק סביר בשאלת ידיעתו על מחלת הלב | 8 חודשי מאסר בפועל, בעבירות תקיפה והסגת גבול |
| מחמד הדרה | זוכה מהריגה בערכאה הראשונה – לא ידע על מחלת הלב | 8 חודשי מאסר בפועל, בעבירות תקיפה והסגת גבול |
קביעות בית המשפט המחוזי וערעורים
בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת א' פרוקציה. כלומר, הרשיע את סברי אבו ג'נאם וקאסם סייאד בעבירת הריגה, וגזר עליהם 24 חודשי מאסר בפועל. מוחמד הדרה ושני נאשמים נוספים זוכו מעבירת ההריגה. אך בית המשפט הרשיע אותם בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות.
וכן הסגת גבול תוך נשיאת נשק קר, וגזר עליהם 8 חודשי מאסר בפועל.
המערערים ערערו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. אולם, הם ביקשו לערער על ממצאי העובדה שנקבעו. וטענו כי לא התקיים קשר סיבתי עובדתי בין האירוע למות המנוח. לחלופין, הם טענו כי לא צפו את התוצאה הטרגית.
או שחומרת העונש שנגזר עליהם הייתה מופרזת. אמנם, הצדדים בערעור היו: סברי אבו ג'נאם, מחמוד הדרה (ששמו הופיע גם כמחמד הדרה), מוחמד הדרה. וקאסם סייאד נגד מדינת ישראל.
בחינת הקשר הסיבתי העובדתי
השופט א' ריבלין, אליו הצטרפו השופטות ד' דורנר וד' בייניש. ואולם, עמד בראש המותב שדן בערעור בבית המשפט העליון. בית המשפט בחן את הקשר הסיבתי העובדתי, שמהווה "סיבה שבלעדיה אין" לתוצאה. בית המשפט המחוזי קבע, ומסקנה זו אושרה בערעור, כי למרות שהמנוח היה חולה לב.
אירוע התקיפה האלים, יחד עם ההתרגשות והמצוקה הנפשית שחווה, היוו את הגורם הדומיננטי למותו. יחד עם זאת, בית המשפט נסמך על חוות דעתם של מומחים רפואיים, ביניהם פרופ' היס ופרופ' אליקים.
פרופ' היס, הפתולוג הראשי. מאידך, קבע כי על אף שקשה לקבוע בוודאות מוחלטת קשר סיבתי במשפט הפלילי. סביר להניח שקיים קשר בין הסכסוך למותו של המנוח. פרופ' היס הסביר שנזק גופני קל או התרגשות מקטטה יכולים לזרז הפרעה בתפקוד הלב.
ולגרום למוות על רקע דחק רגשי, במיוחד אצל אדם חולה לב. מצד שני, פרופ' אליקים, מומחה למחלות לב, חיזק קביעה זו. וטען כי קיימת סבירות גבוהה מאוד לקשר בין החבלות, ההתרגשות והבהלה למוות הפתאומי של המנוח.
בית המשפט העליון קבע כי הוא אינו מוצא עילה להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי בעניין הקשר הסיבתי העובדתי. הוא ציין כי חוות דעת המומחים, יחד עם תפקודו התקין של המנוח בסמוך לאירוע. אופיו האלים של האירוע וסמיכות הזמנים למוות.
כולם מלמדים כי היה קשר סיבתי עובדתי בין התקיפה למותו. לפיכך, השתכנע בית המשפט כי המערערים נטלו חלק באירוע אלים שהביא למותו של המנוח.
אזהרה: קביעת קשר סיבתי עובדתי אינה מספיקה כשלעצמה להרשעה בהריגה. נדרש גם להוכיח את היסוד הנפשי – מודעות סובייקטיבית של הנאשם לאפשרות שהתנהגותו תגרום לתוצאה קטלנית, ולא רק לנזק גופני.
היסוד הנפשי ועבירת הכרעה במשפט הריגה
עבירת ההריגה מחייבת קיומה של מחשבה פלילית. לאור, הכוללת מודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה ופזיזות באשר לתוצאה, כלומר, מודעות לאפשרות גרימת המוות. השופט ריבלין ניתח את התפתחות הדין בסוגייה זו, במיוחד לאור תיקונים 39 ו-43 לחוק העונשין. וציין כי ישנה הסכמה רחבה כיום שהרשעה בהריגה דורשת מודעות סובייקטיבית לאפשרות של גרימת תוצאה קטלנית.
ולא די במודעות לנזק גופני חמור בלבד.
בהתאם לכך, בית המשפט בחן את מצבם הנפשי של כל אחד מהמערערים. בהתאם, הוא ציין כי מבחן הפזיזות הוא סובייקטיבי, ומצריך שהנאשם אכן חזה בפועל סיכון ממשי לקורבן. מנגד, עבירת גרם מוות ברשלנות מתאפיינת בהעדר ראיית נולד מצד הנאשם. בנסיבות שבהן אדם סביר היה רואה סיכון זה.
אחריות המערערים והכרעת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון קבע. למעשה, כי קאסם סייאד ידע על מחלת ליבו הקשה של המנוח ועל מצבו הבריאותי הרופף. ידיעה זו, בצירוף לנסיבות האירוע האלים והתנהגות המערערים. הובילה למסקנה כי קאסם היה מודע סובייקטיבית לאפשרות שהתנהגותו האלימה תביא למותו של המנוח.
לפיכך, הרשעתו של קאסם בעבירת ההריגה אושרה. ראשית, עונשו, מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים ומאסר על תנאי, נדחה גם הוא.
אשר לסברי אבו ג'נאם. שנית, בית המשפט העליון מצא. כי נותר ספק סביר בשאלת ידיעתו המוקדמת אודות מחלת הלב של המנוח. בית המשפט זיכה את סברי מעבירת ההריגה.
הוא הרשיע אותו, בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. שלישית, בעבירות קלות יותר: תקיפה בנסיבות מחמירות והסגת גבול תוך נשיאת נשק קר. בית המשפט גזר על סברי עונש מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים ומאסר על תנאי. תוך התחשבות בגילו ובמצב בריאותו. לעיון נוסף: דחיית ערעור על עונש מאסר: ניתוח פסק הדין של בית המשפט.
בנוסף, בית המשפט דחה את ערעורו של מחמד הדרה. מכאן, ואישר את הרשעתו בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות והסגת גבול תוך נשיאת נשק קר. עם עונש מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים ומאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי קבע כי מחמד לא ידע על מחלת ליבו של המנוח. בנוסף, בית המשפט דחה את ערעורו של מחמד הדרה, אישר את הרשעתו בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות והסגת גבול תוך נשיאת נשק קר, כאמור במסגרת דחיית ערעורים על עונש: ניתוח משפטי מקיף.
ולכן לא התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה, אלא לעבירות תקיפה והסגת גבול בלבד.
המשמעות המעשית והשלכות פסק הדין
פסק דין זה מדגיש את החשיבות העליונה של קביעת קשר סיבתי ויסוד נפשי בעבירות תוצאה. לכן, הוא מבהיר כי בתי המשפט בוחנים לעומק את מכלול הנסיבות. לרבות מצבו הבריאותי של הקורבן וידיעת התוקפים על מצב זה. כמו כן, הוא מחזק את העיקרון לפיו מעורבות באירוע אלים שגורם למוות.
גם ללא כוונה ישירה להרוג, יכולה להקים אחריות פלילית חמורה, כפי שמפורט במאמר אחריות פלילית: הוכחת ירי קטלני והכרעת הדין.
יתרה מכך, ההכרעה ממחישה את ההבחנה בין עבירות הריגה לבין עבירות תקיפה או הסגת גבול. משום כך, ומצביעה על חשיבות המודעות של הנאשם למצב הקורבן. היא מציגה את גישת בית המשפט באיתור היסוד הנפשי הנדרש. וכן את יכולתו להרשיע נאשמים בעבירות קלות יותר כאשר עובדות האישום המקורי לא הוכחו במלואן.
פסק הדין מחזק את אכיפת החוק נגד אלימות ומדגיש את ערך ההגנה על חיי אדם.
הכרעה בעבירות תוצאה כמו הריגה תלויה בהוכחת קשר סיבתי ויסוד נפשי, נושאים מורכבים שדורשים ליווי משפטי מקצועי. פנו אלינו בטלפון 1-700-555-996 לבחינת התיק שלכם.
שאלות ותשובות נפוצות על הכרעה במשפט הריגה
מהן שתי השאלות המשפטיות המרכזיות בהכרעה במשפט הריגה?
האם קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין המעשה האלים למוות, והאם התקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי הנדרש – מודעות לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית.
מה ההבדל בין הריגה לבין גרם מוות ברשלנות?
הריגה דורשת מודעות סובייקטיבית של הנאשם לאפשרות הקטלנית, בעוד שגרם מוות ברשלנות מתאפיין בהעדר ראיית נולד מצד הנאשם בנסיבות שאדם סביר היה צופה את הסיכון.
מדוע זוכה סברי אבו ג'נאם מעבירת ההריגה בעוד קאסם סייאד הורשע?
מפני שנותר ספק סביר בשאלת ידיעתו המוקדמת של סברי על מחלת הלב של המנוח, בעוד שהוכח כי קאסם ידע על מצבו הבריאותי הרופף של המנוח.
איזה משקל יש לחוות דעת רפואיות בקביעת קשר סיבתי במשפט פלילי?
משקל משמעותי. בית המשפט נסמך על חוות דעת מומחים רפואיים שקבעו קשר סביר בין החבלות, ההתרגשות והבהלה לבין המוות הפתאומי, כדי לבסס את הקשר הסיבתי העובדתי.
מה קורה כשלא מוכח היסוד הנפשי הנדרש להריגה?
הנאשם עשוי להיות מזוכה מעבירת ההריגה ולהיות מורשע בעבירות קלות יותר בלבד, כגון תקיפה בנסיבות מחמירות והסגת גבול, כפי שקרה למחמד הדרה בתיק זה.
סיכום
פסק הדין בע"פ 4230/99 מהווה אבן דרך חשובה בהבנת היבטי האחריות הפלילית בעבירות הריגה. כן, בית המשפט העליון בחן באופן מקיף את הקשר הסיבתי העובדתי בין מעשי האלימות למותו של המנוח. תוך התייחסות לחוות דעת מומחים רפואיים, ואת דרישת היסוד הנפשי של מודעות לתוצאה הקטלנית. הוא דחה את ערעורי המערערים קאסם ומחמד על הרשעתם.
ועונשם (במקרה של מחמד בעבירות קלות יותר), בעוד שזיכה את סברי מעבירת ההריגה. בנסיבות, והרשיע אותו בעבירות תקיפה והסגת גבול. מקרה זה מדגיש את הצורך בייעוץ משפטי מקצועי בכל הליך פלילי. במיוחד כאשר מדובר בעבירות חמורות עם השלכות מרחיקות לכת.
עורך דין מנוסה יוכל לסייע בהבנת המורכבויות המשפטיות ולהבטיח את מיצוי זכויות הנאשם.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
