פסק דין על מאבטחים: השפעות ואחריות פלילית

השפעת פסק הדין על מאבטחים הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, פסק דין ע״פ 4191/05, אשר עסק במקרה המצער של ארנולד אלטגאוז נ' מדינת ישראל. מדגיש את ההשלכות של שימוש בנשק על ידי מאבטחים במצבים מתוחים. ההחלטה מעלה שאלות חשובות בנוגע לאחריות פלילית ולמדיניות ענישה בתחום זה. המקרה הציג סכסוך בין מאבטח בבית ספר לבין אדם שנכנס לשטח בית הספר מבלי להזדהות.

מה שהוביל לקטיעתו הטרגית של חייו.

המאמר יסקור את פרטי ההליך המשפטי ואת נימוקי בית המשפט העליון. בנוסף, הוא יבחן את המשמעות המעשית של פסק הדין עבור מאבטחים. המטרה היא להבין כיצד השפעת פסק הדין על מאבטחים מעצבת את גבולות פעילותם ואת האופן בו החוק מפרש את שיקול דעתם ברגעי לחץ.

הרקע והעובדות המרכזיות בהליך ע״פ 4191/05

ארנולד אלטגאוז עבד כמאבטח בבית הספר לבנות ״כהנמן״ בבני ברק, מטעם חברת אבטחה בשם ״יבטח״. בנוסף, הוא היה מצויד באקדח ובמכשיר ״מירס״, ותפקידו כלל מניעת כניסת זרים לשטח בית הספר. אירוע הטרגי התרחש ביום 28.10.04.

אלון נקר ז״ל, טכנאי מזגנים, הגיע לשער בית הספר כדי לתקן תקלה. עם זאת, המערער דרש ממנו להזדהות באמצעות תעודת זהות ולהסביר את מטרת הגעתו. המנוח סירב להיענות לדרישות אלה, ונכנס לשטח בית הספר תוך שימוש בכוח. ויכוח פרץ בין השניים.

הוויכוח כלל חילופי דברים ואיומים, ולאחר מכן התפתח לקטטה.

המערער שלף את אקדחו, דרך אותו, ואיים בו על המנוח. כתוצאה מכך, הוא הזעיק מאבטח נוסף מבית ספר סמוך, ינון ברזילי. המנוח המשיך בריצה אל תוך חצר בית הספר, ולא נעתר לבקשות המערער להזדהות ולעצור. המערער ירה יריית אזהרה באוויר.

כאשר המנוח הסתובב לכיוונו, המערער ירה לעברו ופגע בחזהו. לעומת זאת, בהמשך הוא ירה ירייה נוספת שפגעה בראשו של המנוח. ירייה זו גרמה נזק חמור למוחו והביאה למותו.

טענות המערער והמשיבה בבית המשפט

המערער טען כי ירה במנוח מאחר שסבר שהוא מחבל, ולכן פעל בהתאם לנהלים. לדוגמה, הוא הדגיש את תחושת הסכנה שחש. למרות זאת, בית המשפט המחוזי קבע שהמערער לא באמת האמין שהמנוח הוא מחבל. הוא קבע שהמערער פעל מתוך זעם ועלבון.

המערער ערער על קביעות אלו.

לפיכך, המערער באמצעות עורכי דינו. לדוגמא, טען בערעור כי קיימת סתירה פנימית בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. הם אמרו כי בית המשפט קבע שהשימוש באקדח לצורך איום וירי באוויר היו מוצדקים. ויתכן שאף ירי לרגלי המנוח היה מוצדק.

מנגד, הם טענו כי בית המשפט קבע שהמערער לא חשד שהמנוח הוא מחבל. כלומר, ולכן הירי לחזהו ולראשו היה אסור. הם ראו בכך קונסטרוקציה לוגית שאינה עומדת במבחן.

המערערים טענו גם כי המערער סבר מלכתחילה שמדובר במחבל. אולם, הם הסבירו זאת באמצעות תגובתו הטבעית של מי שהורג אדם לראשונה. בנוסף, הם הדגישו כי המערער טען מיד בזירת האירוע. כי מדובר במחבל המסכן את חיי התלמידות.

הם הוסיפו כי התנהגותו האגרסיבית של המנוח. אמנם, סירובו להזדהות והמשך כניסתו לשטח בית הספר העלו את החשד. המערערים הצביעו על מחדלי חקירה. כמו אי בדיקת בגדי המנוח לאיתור מרחק ירי ואי איתור הקליע האחרון.

לחלופין, הם טענו לטעות כנה שיש להפכה לגרימת מוות ברשלנות, או להקל בעונש.

המשיבה טענה שאין להתערב בממצאים העובדתיים שבית המשפט המחוזי קבע. ואולם, היא טענה שהמערער לא האמין כי המנוח הוא מחבל. המשיבה הסבירה כי המערער אמר לאנשים בזירה שירה בשל סירוב המנוח להזדהות ואלימות. הטענה על חשד למחבל הועלתה רק בתחנת המשטרה.

המשיבה הסכימה שיש להקל בעונש, אך ההקלה צריכה להיות מידתית ומתונה.

המסגרת המשפטית: הגנה עצמית מדומה ואחריות פלילית של מאבטחים

השאלה המרכזית בפסק הדין הייתה האם המערער פעל תחת הגנה של סעיפים בחוק העונשין. יחד עם זאת, במיוחד בהקשר של שימוש בנשק קטלני. חוק העונשין, תשל״ז-1977, כולל מספר סעיפים רלוונטיים לעניין זה. סעיפים 34י, 34יג, 34טז ו-34יח דנים בהגנה עצמית, צידוק וטעות במצב דברים.

תנאי ההגנה העצמית: סכנה, מידיות ונחיצות

בית המשפט מפרט שישה תנאים מצטברים לקיומה של הגנה עצמית. מאידך, התנאי הראשון הוא קיומה של ״תקיפה שלא כדין״. התנאי השני מתייחס ל״סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו. שלו או של זולתו״.

הסכנה חייבת להיות מוחשית ולא סכנה ערטילאית בלבד. מצד שני, השופטות קליינר וארבל הדגישו את חשיבות זו בפסקי דין קודמים.

התנאי השלישי הוא תנאי המידיות. לסיכום, מעשה ההתגוננות צריך להיות ״דרוש באופן מיידי״ על מנת להדוף את התקיפה. תנאי זה בוחן את עיתוי הפעולה, כלומר. שההגנה תתבצע רק מרגע שהיא נדרשת ותיפסק כשאין עוד צורך בה.

תנאי רביעי הוא שהאדם לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה. לאור, תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים.

התנאי החמישי הוא תנאי הנחיצות. בהתאם, לא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת פוגענית פחות. נדרש כי בפני העושה לא עמדו חלופות אחרות. וכי הוא לא יכול היה לנקוט בכוח מועט יותר.

התנאי השישי הוא תנאי הפרופורציה. למעשה, קיים צורך ביחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לבין הנזק הצפוי מהתקיפה. לדוגמה, אסור להרוג תוקף כדי למנוע נזק לרכוש בלבד.

הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיה

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ראשית, השופטות נאור וארבל והשופט ג'ובראן אישרו כי המערער ירה במנוח שלוש פעמים, מה שהוביל למותו. בית המשפט העליון קבע שהמערער לא האמין באמת שהמנוח הוא מחבל. ולכן לא עמדה לו הגנה תחת החוק.

השופטים הדגישו את חשיבות ההבחנה בין פעולות כנות לטעויות חמורות. שנית, כמו כן, הם הדגישו את האחריות הכבדה המוטלת על מאבטחים לפעול בהתאם לנהלים. פקודת הראיות \[נוסח חדש\], תשל״א-1971, שימשה גם היא ככלי לפרשנות הראיות.

עם זאת, השופטות נאור וארבל, והשופט ג'ובראן, קיבלו את הערעור על גזר הדין. שלישית, הם הפחיתו את עונשו של המערער מ-16 שנות מאסר בפועל לחמש שנות מאסר בפועל. בתוספת שלוש שנות מאסר על תנאי. התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת אלימות במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר.

הם הדגישו כי על אף שמדובר באירוע מלחיץ ביותר, עדיין המערער חרג מהכוח הנדרש.

בחינת אמונת המערער בדבר הסכנה והירייה השלישית

בית המשפט העליון בחן מחדש את קביעתו של בית המשפט המחוזי שהמערער לא חשד במנוח כמחבל. מכאן, השופטת ארבל ציינה כי נימוקיו של בית המשפט המחוזי. כמו תגובתו הספונטנית של המערער וטענתו המאוחרת על חשד למחבל, אינם משכנעים דיים. היא קבעה שאפשר להניח כי אדם ללא עבר פלילי, שמעודו לא ירה באדם אחר.

יתקשה לחזות במראה גופה, גם אם חשב שמדובר במחבל. בנוסף, השופטת ארבל ציינה. לכן, כי טענת המערער על חשד למחבל עלתה כבר בשלב מוקדם בזירת האירוע ובחקירה המשטרתית. ולא הייתה ״גרסה שנולדה לצרכי המשפט בלבד״.

מנגד, בית המשפט העליון ייחס משקל רב יותר להיעדר סממנים אובייקטיביים שיחשידו את המנוח כמחבל. משום כך, המנוח לבש חולצת טריקו אדומה קצרה ומכנסיים ירוקות, ולא נראה שנשא תיק או חפץ חשוד. עם זאת, התנהגותו האגרסיבית של המנוח וסירובו להזדהות עוררו חשד מוצדק בלב המאבטח. במצב הביטחוני באותה תקופה, סביר להניח כי המערער חשש מאדם מסוכן או אף ממחבל.

מכאן, המערער הצליח לעורר ספק סביר לגבי אמונתו בקיום סכנת חיים.

באשר לירייה השלישית. כן, בית המשפט העליון אישר את ממצאו של בית המשפט המחוזי לפיו היא נורתה כאשר המנוח שכב על הקרקע. המערער טען כי אינו זוכר את מצבו של המנוח בעת הירייה השלישית. השופטת נאור הסכימה עם השופטת ארבל.

כי טענה של חוסר זיכרון אינה יכולה לשמש בסיס לטענת טעות. בנסיבות, היא הוסיפה כי המערער לא היה מודע ליסודות הנחיצות והמידיות בעת פעולתו. משלא נתן המערער את דעתו ליסודות אלה, הגנת הגנה עצמית מדומה אינה עומדת לו.

חריגה מתנאי הנחיצות והמידיות בשימוש בנשק

בית המשפט העליון קבע כי המערער חרג מתנאי הנחיצות גם בהתחשב בסכנה שדימה. בשל, אף שהמערער פעל באופן מדורג בהתחלה (דרישת זיהוי, ניסיון חסימה, איום באקדח, ירייה באוויר. הזעקת עזרה), הוא לא הסביר מדוע לא ניסה לירות לעבר רגלי המנוח בירייה השנייה. לפי פנקס הכיס למאבטחים, עליו לירות לרגליים אם הדבר אפשרי.

המרחק בין המערער למנוח דווקא אפשר ירי לרגליים.

לפיכך, נקבע שהמערער הפעיל כוח מוגזם. לאחר, הוא לא עמד בדרישות חוק העונשין וסטה מהנהלים. בית המשפט העליון הדגיש. כי אין בכוחו של נוהל משטרתי המדבר על ירי לראש במקרה של זיהוי.

וודאי של מחבל מתאבד, להצדיק את פעולות המערער. לפני, שכן הוא לא חשד באופן קונקרטי כי המנוח הוא מחבל מתאבד.

גם באשר לירייה השלישית, בית המשפט העליון קבע חריגה מתנאי המידיות. מעבר לכך, העדויות הראו כי עבר פרק זמן בין נפילת המנוח לבין הירייה השלישית. המערער לא היה מודע למצב זה. הטענה כי מחבל אינו מנוטרל לאחר שנפל נדחתה.

משום שלא הוכח חשש קונקרטי לחגורת נפץ או לכלי נשק סמוי. חרף, על כן, גם הירייה השלישית הייתה שימוש מופרז בכוח ולא נדרשה באופן מיידי להדיפת התקיפה.

מדיניות ענישה והשפעת פסק הדין על מאבטחים

השופטות נאור וארבל, והשופט ג'ובראן, הדגישו את חומרת העונש המקורי שבית המשפט המחוזי גזר. על אף, 16 שנות מאסר, וקבעו כי הוא חורג באופן משמעותי מהעונש ההולם את העבירה. בית המשפט העליון לא קיבל את הפרשנות שהמערער פעל מתוך ״חיסול חשבונות״ או ״מעשה זדוני. אלים, שיש בו אטימות, רשע, רוע ואכזריות״, כפי שבית המשפט המחוזי תיאר את הירייה השלישית.

השופטים ציינו כי התנהגותו המדורגת של המערער בתחילת האירוע אינה מתיישבת עם כעס ונקמנות.

על כן, הם ראו בהתנהגות המערער תוצאה של לחץ, מצוקה ופחד. בנוגע, אף אם היה מעורב בכך גם כעס. הביטויים שבהם השתמש המערער בחקירתו, כמו ״שיגעון״ ו״עצבנות״, העידו על מצב רגשי קשה. המערער, שעלה מחו״ל כעשר שנים לפני המקרה, לא שלט היטב בעברית.

והיה נתון תחת לחץ עצום בניסיון לעצור אדם אלים. בהקשר, תחושות אלו הצדיקו הקלה משמעותית בעונש. המערער ניסה להגן על תלמידות בית הספר, כ-1200 במספר, והיה נתון באחריות כבדה.

חשיבות הענישה למאבטחים ושיקולי ההקלה

העונש שהשופטות נאור קבע וארבל, והשופט ג'ובראן, גם נתן ביטוי לתקופה בה בוצע המעשה. לאחרונה, הימים היו ימי פיגועים קשים. וזמן קצר לפני האירוע עבר המערער תדריך על תרחיש פיגוע חבלני. כל אלה יצרו אצלו דריכות מיוחדת ותחושת אחריות כבדה.

שהתעצמו נוכח סירובו של המנוח להזדהות והתעקשותו להיכנס לחצר. לבסוף, שיקולים אלו, יחד עם גילו המתקדם, היעדר עבר פלילי ועדויות האופי החיוביות עליו. שימשו כנסיבות מקלות.

מנגד, בית המשפט הדגיש כי נקטלו חיי אדם ונפגעה משפחה שלמה. לאור האמור, המנוח לא היה בעל מאפיינים מחשידים בולטים, ולא שלף נשק. המערער השתמש בכוח מופרז מבלי לבחון ולשקול את פעולותיו, בחינה הנדרשת גם ברגעי לחץ. על מאבטח הנושא נשק מוטלת אחריות כבדה.

אין זה מתקבל על הדעת שיתרופפו התנאים המוקדמים לשימוש בירי. בפרט, יש צורך להרתיע נושאי נשק שידם לא תהא קלה על ההדק. איזון כלל השיקולים הוביל להפחתה משמעותית בעונש, תוך שמירה על הרשעה בעבירת ההריגה.

המשמעות המעשית והמלצות למאבטחים

פסק הדין מדגיש את הצורך בהכשרה מתאימה ובנהלים ברורים למאבטחים, במטרה למנוע טעויות קטלניות בעתיד. כפי ש, הוא מציע לשקול הקלה בעונש במקרים ייחודיים של מאבטחים הפועלים בסבירות נמוכה. אך יחד עם זאת, מבהיר את גבולות פעילותם. ההשלכה הישירה של פסק הדין היא על תחושת הביטחון של הציבור.

בנוסף, הוא משפיע על האופן בו מאבטחים יתמודדו עם מצבים מתוחים.

עבור מאבטחים, פסק הדין מהווה תזכורת חדה לחשיבות הקפדה על נהלי פתיחה באש. כאמור, גם במצבי לחץ ואי ודאות, עליהם לחתור לבחירה באמצעי הפוגעני פחות. המקרה ממחיש כי גם כאשר קיים חשש כנה לסכנת חיים, יש להפעיל שיקול דעת מושכל. יש לבצע זאת בהתאם למדרג הפעלת הכוח, ולהימנע מחריגה מידתית.

סיכום

פסק הדין בעניין ע״פ 4191/05 ארנולד אלטגאוז נ' מדינת ישראל עסק במורכבות אחריותם של מאבטחים. הוא הדגיש את המתח בין תחושת סכנה סובייקטיבית לבין דרישות החוק. בית המשפט העליון אישר את הרשעת המערער בעבירת הריגה, משום שחרג מתנאי הגנה עצמית מדומה. הוא הפעיל כוח מוגזם, במיוחד בירייה השנייה והשלישית.

עם זאת, בהתחשב בנסיבות המיוחדות, כמו הלחץ, הפחד והמצב הביטחוני באותה תקופה, השופטות נאור וארבל. והשופט ג'ובראן, הפחיתו משמעותית את עונשו של המערער. פסק הדין מדגיש את החשיבות שבמדיניות ענישה המאזנת בין הרתעה לבין התחשבות בנסיבות המיוחדות של תפקיד המאבטח.

הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.