רקע והליכים בתיק עבירות תועבה

השאלה המרכזית שהמאמר עונה עליה?
בית המשפט המחוזי קבע כי טיפול רשלני של הפרקליטות ושינוי מדיניות שהוחל באופן בלעדי על נאשם אחד מהווים אכיפה בררנית ופגיעה בציפיות סבירות. כתוצאה מכך, בית המשפט אישר את ביטול כתב האישום בעבירות תועבה, למרות חומרתן, מטעמי הגנה מן הצדק. המקרה מדגיש את חשיבות עקרון השוויון בהליכי אכיפת החוק.

אכיפה בררנית עבירות תועבה הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

אכיפה בררנית ופגיעה בציפיות סבירות מהוות עילות משפטיות משמעותיות לביטול הליכים פליליים. בנוסף, גם כאשר מדובר בעבירות חמורות בעלות אינטרס ציבורי מובהק, כמו עבירות תועבה הכוללות קטינים. על רשויות התביעה לפעול בהגינות, בשקיפות ובשוויון. פסק דין עקרוני זה, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

מדגיש את עקרונות הצדק וההגינות המחייבים את הפרקליטות.

פסק הדין עוסק בערעור שהגישה המדינה על החלטת בית משפט השלום. עם זאת, בית משפט השלום ביטל, מטעמי 'הגנה מן הצדק'. אישומים חמורים של פרסום והחזקת חומר תועבה שיוחסו למשיב. מקרה זה ממחיש כיצד שינוי מדיניות פרקליטותית.

שהופעל למעשה רק כלפי נאשם אחד מתוך מאות תיקים דומים. כתוצאה מכך, יכול להוות עילה לביטול הליך פלילי.

המקרה הנדון הוא ע״פ 70095/08, מדינת ישראל נ' אליהו אור, שהתנהל בפני השופטים ז' המר. לעומת זאת, ע' פוגלמן ות' שפירא, וניתן ביום 07.09.2009. המשיב הואשם כי בין השנים 2003-2004 החליף חומר תועבה הכולל קטינים עם סוכן משטרתי בריטי סמוי. בנוסף, הוא הואשם בהחזקת חומר תועבה כזה במחשבו.

כתב האישום הוגש רק ביום 5.3.07, כשנתיים ותשעה חודשים לאחר ביצוע העבירה האחרונה. לדוגמה, הגשה זו באה לאחר שהות ממושכת וללא פעילות משמעותית בתיק מצד הפרקליטות. במועד הגשת כתב האישום היה תקף, לפי סעיף 214(ד) לחוק העונשין. פרק התיישנות מיוחד בן שנתיים לעבירות תועבה.

לפיכך, ובהתאם לגישה שהייתה נהוגה עד אז בפרקליטות, העבירות התיישנו כבר ביוני 2006.

רק בעקבות הטיפול הרשלני בתיקו של המשיב, גיבשה הפרקליטות פרשנות חדשה. לדוגמא, הפרשנות החדשה קבעה. כי חל על העבירה גם הסדר ההארכה הכללי שבסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. המאפשר 'ניתוק' של מרוץ ההתיישנות.

פרשנות זו יושמה לראשונה, ולמעשה באופן בלעדי, בעניינו של המשיב. כלומר, הוא היה נאשם יחיד מבין 124 תיקי חקירה דומים שנפתחו בשנים 2000-2006. בכל שאר המקרים, כולל תיקי פדופיליה חמורים, נסגרו התיקים בשל התיישנות. בית משפט השלום קיבל את טענת המשיב להגנה מן הצדק וביטל את שלושת האישומים המרכזיים.

המסגרת המשפטית: הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית בעבירות תועבה

דוקטרינת 'הגנה מן הצדק' נקלטה לראשונה בפסיקה בע״פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל. אולם, נקבע כי בית המשפט יכיר בדוקטרינה במקרים נדירים. אלה מקרים בהם התנהגות הרשות כלפי הנאשם בלתי נסבלת, שערורייתית ופוגעת באופן חמור בתחושת הצדק. בפרשת בורוביץ (ע״פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ) הרחיב בית המשפט את היקף הדוקטרינה.

הוא יצר מבחן 'מרוכך יותר'. אמנם, לפיו הגנה זו עשויה לחול בכל מקרה שבו קיום ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות.

בית המשפט פיתח מבחן תלת-שלבי לבחינת הגנה מן הצדק:

• זיהוי הפגמים ועוצמתם: בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליך ואת עוצמתם, במנותק משאלת אשמת הנאשם.

• בחינת פגיעה בתחושת הצדק: בשלב השני, עליו לבחון אם קיום ההליך הפלילי פוגע בתחושת הצדק וההגינות.

• אמצעים מידתיים: בשלב השלישי, על בית המשפט לבחון אם ניתן לרפא את הפגיעה באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטול כתב האישום. במסגרת זו, בית המשפט רשאי להעניק משקל לפגיעה בקביעת העונש, אם הנאשם יורשע.

תיקון מס' 51 לחוק סדר הדין הפלילי, שנכנס לתוקפו ביום 21.5.07. ואולם, נתן ביטוי סטטוטורי לדוקטרינה זו. הוא כלל אותה כאחת מטענות ההגנה המקדמיות המנויות בסעיף 149 לחוק. גם לאחר התיקון.

המבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ ממשיכים להוות אבן בוחן לקיומה של הגנה מן הצדק.

טענות של שיהוי בהגשת כתב אישום. יחד עם זאת, וכן אכיפה בררנית הן טענות שיכולות לבסס הגנה מן הצדק. אכיפה בררנית מתייחסת למצב שבו הרשות מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או מצבים דומים. הדבר נעשה לשם השגת מטרה פסולה, על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא.

ובכך פוגעת בשוויון. מאידך, מנגד, אכיפה חלקית מותרת כאשר היא נובעת ממגבלת משאבים או שיקולים ענייניים אחרים.

פגמים בהתנהלות הפרקליטות במקרה של אכיפה בררנית בעבירות תועבה

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המדינה ואישר את ביטול כתבי האישום בעבירות תועבה. מצד שני, השופט ע' פוגלמן, שנתן את חוות דעתו והשופטים ז' המר ות' שפירא הסכימו עימו. קבע מספר פגמים מהותיים בהתנהלות הפרקליטות. ראשית, בית המשפט קבע כי שיהוי כשלעצמו, פרק זמן של כשנה וחצי מעבר למועד האופטימלי.

אינו מצדיק לבדו ביטול הליך. עם זאת, הוא כן בחן את סוגיית האכיפה הבררנית.

טענת האכיפה הבררנית התקבלה, והיא נחשבת לפגיעה חריפה בשוויון. לסיכום, בית המשפט הציג נתון עובדתי: המשיב הוא המקרה היחיד שבו הוחלה הנחיית הפרקליטות החדשה. כל זאת, בעוד שבכל שאר התיקים הדומים, כולל תיקים חמורים לא פחות. נהנו החשודים מהגישה הישנה.

נטל ההוכחה עבר למדינה להראות טעם ענייני להבחנה, אך נטל זה לא הורם. לאור, יתרה מכך, בית המשפט קבע כי נוצרה אצל המשיב ציפייה סבירה. ציפייה זו התבססה על מדיניות עקבית של הפרקליטות לאורך שנים. לפיה לא יוגש נגדו כתב אישום לאחר חלוף תקופת ההתיישנות 'הישנה'.

החלה רטרוספקטיבית של ההנחייה החדשה פוגעת בציפייה זו.

האיזון השיפוטי והמשמעות של אכיפה בררנית

בשלב השני של מבחן בורוביץ, בית המשפט ערך איזון כולל. בהתאם, הוא שקל את הפגיעה באינטרס הציבורי החשוב שבהעמדה לדין בעבירות תועבה בקטינים מול עוצמת הפגמים בהתנהלות הפרקליטות. נמצא כי הטלת מלוא נטל האכיפה על המשיב בלבד. מתוך רשימה ארוכה של חשודים שלגביהם לא הוחלה ההנחייה, יוצרת פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.

הדבר מעיד על אכיפה בררנית פסולה.

בשלב השלישי, בית המשפט קבע כי לא ניתן היה לרפא את הפגם באמצעי מתון יותר. למעשה, כמו הקלה בענישה. הוא ציין כי מדובר בפגיעה בעקרון השוויון ובציפיות סבירות, ולא רק בשיהוי גרידא. לכן, ביטול כתב האישום היה הצעד המתאים והמידתי ביותר בנסיבות העניין.

המשמעות המעשית של פסק הדין בנוגע לאכיפה בררנית בעבירות תועבה

פסק הדין מבהיר לרשויות התביעה חובות ברורות. ראשית, רשות תביעה המבקשת לתקן פרשנות משפטית שגויה שאומצה בעבר, חייבת ליישם את השינוי באופן שוויוני. בנוסף, עליה לשקול את השפעתו על ציפיות שנוצרו בציבור. אין להסתפק בהחלת השינוי על מקרה בודד שבו 'נתגלה' הצורך בשינוי.

כפי שקרה במקרה של אליהו אור.

פסיקה זו מהווה תקדים חשוב בדבר האבחנה בין אכיפה חלקית מותרת לבין אכיפה בררנית פסולה. שנית, אכיפה חלקית נובעת ממגבלת משאבים ומהווה לגיטימית. לעומת זאת, אכיפה בררנית אינה לגיטימית. בית המשפט קבע רף מוחשי: כאשר קיימת מסה של נתונים קונקרטיים של מקרים דומים שטופלו אחרת.

על הרשות מוטל הנטל להראות הבחנה עניינית. שלישית, בהיעדרה של הבחנה כזו, גם עבירות חמורות עשויות להביא לביטול ההליך מטעמי הגנה מן הצדק.

שאלות ותשובות

מסקנות והמלצות

פסק הדין בעניין מדינת ישראל נ' אליהו אור מדגיש את החשיבות העליונה של עקרונות הצדק. ההגינות והשוויון בהליכי אכיפת החוק. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף חומרת עבירות התועבה שיוחסו למשיב. טיפול רשלני של הפרקליטות ושינוי מדיניות שהוחל באופן בלעדי ורטרוספקטיבי כלפיו.

מהווים אכיפה בררנית ופגיעה בציפיות סבירות. כתוצאה מכך, בית המשפט אישר את ביטול כתבי האישום מטעמי הגנה מן הצדק. ודחה את ערעור המדינה.

לפיכך, כל אדם הנאשם בעבירות פליליות. ובמיוחד אם הוא חש. כי הליך האכיפה כלפיו התנהל באופן בלתי שוויוני או עם פגמים מהותיים. צריך לשקול את האפשרות להעלות טענת 'הגנה מן הצדק'.

מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה במשפט פלילי. עורך הדין יוכל לבחון את נסיבות המקרה לעומק. לזהות פגמים אפשריים בהתנהלות הרשויות ולהעניק ייעוץ משפטי מקצועי. ייעוץ כזה יסייע בהגנה על זכויות הנאשם ובהשגת התוצאה הטובה ביותר האפשרית בנסיבות העניין.

הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.