בית המשפט העליון דן בערעור תקדימי על הרשעה בעבירת הריגה ועל חומרת העונש שנגזר בתיק ע"פ 8562/99, מאיר וענונו נ' מדינת ישראל. דחיית טענת אי שפיות בהריגה הייתה הנושא המרכזי במשפט זה. בנושא זה קראו גם: דחיית ערעור על אי הרשעה: פסק הדין המלא.
מקרה זה מדגיש את הקריטריונים המשפטיים לקביעת אחריות פלילית במקרים של מחלות נפש. לפיכך, ואת האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם דחיית טענת אי שפיות. נסקור את פרטי ההליך, את טענות הצדדים ואת הכרעת בית המשפט העליון. ונדגיש את המשמעות המעשית של פסק הדין.
פרטי ההליך והרקע העובדתי
ההליך המשפטי המדובר הוא ערעור פלילי, ע"פ 8562/99, מאיר וענונו נגד מדינת ישראל. בנוסף, בית המשפט העליון דן בערעור. אשר מאיר וענונו הגיש כנגד הרשעתו בבית המשפט המחוזי בעבירת הריגה. בנוסף, ערער המערער על גזר הדין של 12 שנות מאסר בפועל שנגזר עליו. עם זאת, דחיית טענת אי שפיות הייתה נקודה מרכזית במשפט. ניתן לבחון את ההבדלים בין מקרים שונים של קצירת דין, כגון הקלה בעונש בעבירת הריגה: ניתוח פסק הדין אלכסנדר ממדוב, לעומת המקרים בהם נדחית טענת אי שפיות.
דחיית טענת אי שפיות הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, הדיון התקיים ביום 26.05.03, בפני השופטים ד' בייניש, א' פרוקצ'יה וא' חיות.
המערער הודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום. עם זאת, לפיהן הכה את שלמה אפטיקר בראשו מספר רב של פעמים באמצעות חפצים שונים. בנוסף, מה שהוביל למותו. הוא טען לאי שפיות ולחלופין להגנה עצמית. בדומה למקרים שבהם נבחנת אפשרות להגיע להסדרי טיעון בערעור פלילי, המערער ביקש להביא את נסיבות המקרה לפני בית המשפט.
המערער טען כי הוא סובל ממחלת נפש וכי בשל מצבו הנפשי לא היה אחראי למעשיו. דחיית טענת אי שפיות זו הייתה מרכז הדיון.
טענות הצדדים וחוות דעת המומחים
מאיר וענונו טען כי הוא סובל ממחלת נפש שהשפיעה על אחריותו הפלילית. כתוצאה מכך, המערער הוסיף וטען כי לא הייתה לו ברירה אלא להתגונן מפני שלמה שאיים עליו בסכין. דחיית טענת אי שפיות הייתה נושא לדיון. דחיית טענת אי שפיות הייתה נושא לדיון, כפי שניתן לבחון גם בדחיית ערעור על הרשעה ברצח: ניתוח פסק דין עליון.
לצורך הכרעה בעניין אי השפיות, הוגשו לבית המשפט שלוש חוות דעת מומחים. לעומת זאת, ד"ר פ' לוקשן וד"ר מ' פוקס סברו כי המערער אינו סובל ממחלת נפש. עם זאת, מנגד, ד"ר א' הלמוש, אשר טיפל במערער מאז שנת 1985. סבר כי המערער סובל מסכיזופרניה וכי לא היה מסוגל להפעיל מנגנוני ריסון רציונליים בעת האירוע.
ולכן הוא אינו אחראי למעשיו.
ולכן דחיית טענת אי שפיות הייתה צעד משמעותי.
המערער טען גם. כתוצאה מכך, כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר לא נתן משקל רב יותר לחוות דעתו של ד"ר הלמוש. שהכיר את המערער במשך שנים ארוכות. הוא הדגיש כי ד"ר לוקשן הודה בחקירתו הנגדית.
כי המקרה "מאד מסובך מבחינת ההבחנות". לדוגמא, וכי ייתכן שמסקנתו הייתה שונה אילו בדק את המערער במועד מוקדם יותר.
בנוסף לכך, המערער עורר ספק לגבי סיבת המוות. כלומר, בטענה שבדמו של שלמה נמצאה כמות סם קטלנית. לעומת זאת, הוא טען כי לאור עדותו של פרופ' היס. קיים ספק בנוגע לקשר הסיבתי בין המכות למוות.
הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיו
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מאיר. לדוגמה, וענונו על שני חלקיו – הן על ההרשעה בעבירת ההריגה והן על חומרת העונש. השופטת א' חיות הדגישה את עמדתו של בית המשפט ואליה הצטרפו השופטות ד' בייניש. וא' פרוקצ'יה.
בית המשפט קבע כי חוות הדעת של ד"ר לוקשן וד"ר פוקס, אשר נערכו לאחר האירוע. היו מהימנות יותר מחוות דעתו של ד"ר הלמוש. אשר הסתמך על היכרות קודמת עם המערער ועל פגישה אחרונה כחודשיים לפני האירוע. בית המשפט הדגיש כי יכולתו של המערער לשחזר את האירועים והניסיונות שלו להתנער ממעשיו.
מעידים על מודעותו לטיבם ולפסול שבהם. דחיית טענת אי שפיות הייתה חלק מרכזי מההכרעה.
דחיית טענת אי שפיות
בית המשפט פסק. כי על אף שייתכן וקיים ספק סביר לגבי קיומה של מחלת נפש אצל המערער. לא הוכח שהייתה לו "חוסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או להימנע מהם. חוק העונשין, התשל"ז-1977, בסעיף 34ח, קובע כי לשם קיום סייג אי שפיות.
נדרש קשר סיבתי בין מחלת הנפש לבין חוסר היכולת. יחד עם זאת. בית המשפט קבע כי הגורם העיקרי לחוסר היכולת הנטען היה התמכרותו של המערער לסמים. ולא מחלת נפש.
דחיית טענת הגנה עצמית
בית המשפט לא נתן אמון בגרסת המערער לגבי הגנה עצמית, בין היתר. בשל העובדה כי המערער העלה טענה זו רק שישה ימים לאחר האירוע. בנוסף, בית המשפט הדגיש כי המכות הרבות שספג המנוח אינן מתיישבות עם טענת הגנה עצמית. מאידך, המערער לא סיפק הסבר הולם מדוע לא נסוג מהמקום.
אלא המשיך להכות את המנוח למוות.
קשר סיבתי למוות וחומרת העונש
בית המשפט דחה את טענת המערער לגבי היעדר קשר סיבתי עובדתי בין המכות למוות. מצד שני, פרופ' היס קבע כי החבלות הן שהיוו את הגורם המיידי למותו של שלמה. וכי הימצאות סם בדמו של המנוח אינה משנה זאת. שכן ישנם אנשים בעלי סיבולת שונה לסמים.
על כן, בית המשפט קבע כי המכות היו הגורם הישיר למותו.
לגבי העונש, בית המשפט העליון קבע כי העונש של 12 שנות מאסר, לסיכום. אף שהוא אינו קל, מתאים לחומרת העבירה. המערער הכה את המנוח באופן ברוטלי וסירב לקבל אחריות או להביע חרטה. חוק העונשין קובע עונש מקסימלי של עשרים שנות מאסר על עבירת הריגה.
ולפיכך העונש שנגזר על המערער לא חרג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. דחיית טענת אי שפיות הייתה חלק מההכרעה.
המשמעות המעשית של פסק הדין
המשמעות המעשית של פסק דין זה חורגת מעבר לנסיבותיו הפרטניות של המערער. פסק הדין ממחיש עיקרון יסוד בדיני העונשין הישראליים: אבחנה פסיכיאטרית של מחלת נפש, כשלעצמה, אינה מספקת כדי לפטור נאשם מאחריות פלילית. סעיף 34ח לחוק העונשין דורש קשר סיבתי ישיר בין המחלה לבין חוסר יכולת של ממש להבין את משמעות המעשה, את פסלותו, או להימנע מביצועו. כאשר בית המשפט קובע כי הגורם המרכזי למצבו הנפשי של הנאשם היה שימוש בסמים ולא מחלת נפש עצמה, סייג האי-שפיות אינו מתקיים, גם אם קיים ספק לגבי קיומה של הפרעה נפשית כלשהי.
הפסיקה מדגישה גם את האופן שבו בתי המשפט שוקלים חוות דעת מומחים סותרות: משקל רב יותר ניתן בדרך כלל לחוות דעת שנערכה בסמוך למועד האירוע, לעומת חוות דעת המבוססת על היכרות ותיקה אך רחוקה בזמן מהאירוע עצמו. בנוסף, התנהגות הנאשם לאחר המעשה, כגון יכולתו לשחזר את האירועים במדויק או ניסיון להרחיק את עצמו מהאחריות, עשויה לשמש אינדיקציה למודעותו לפסול שבמעשיו. גם העיתוי שבו מועלית טענת הגנה עצמית נבחן בקפידה: העלאתה זמן ניכר לאחר האירוע, ולא באופן מיידי, פוגעת במהימנותה בעיני בית המשפט. יחדיו, עקרונות אלה ממחישים כי הגנות של אי-שפיות והגנה עצמית מחייבות תשתית ראייתית עקבית ומוצקה, ואינן מתקבלות על יסוד ספק בלבד.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
