לא, היות עבירה ״מכת מדינה״ אינה מקימה כשלעצמה עילת מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט העליון קבע כי התביעה חייבת להוכיח מסוכנות אינדיווידואלית של הנאשם הספציפי. לפיכך, חומרת התופעה הכללית בציבור אינה מהווה תחליף לבחינת נסיבותיו האישיות של האדם העומד לדין.
ההליך הפלילי מעמיד לעיתים קרובות את חירות הפרט מול האינטרס הציבורי בהגנה מפני עבריינות גואה. במסגרת זו, בקשת התביעה להורות על מעצר עד תום ההליכים רק בשל נפיצותה של עבירה מסוימת פוגעת בזכויות יסוד בסיסיות של נאשם שטרם הורשע בדינו. פסק דין תקדימי זה של בית המשפט העליון עיצב מחדש את נקודת האיזון, תוך הטמעת ערכי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אל תוך דיני המעצר הפליליים.
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982, ובמיוחד תיקון מס' 9 שנחקק בשנת 1988. לפיכך, הגדיר בצורה ברורה את עילות המעצר לאחר הגשת כתב אישום. סעיף 21א(א)(1) לחוק קובע. כי בית המשפט מוסמך לעצור נאשם אם קיים יסוד סביר לחשש לשיבוש הליכי משפט.
הימלטות מן הדין, או סכנה לשלום הציבור וביטחונו.
בנוסף, סעיף 21א(ד) לחוק הבהיר מפורשות כי חומרת העבירה כשלעצמה לא תהווה עילה למעצר. בנוסף, למעט במקרים חמורים במיוחד המנויים בסעיף 21א(א)(2). מקרים אלה כוללים בעיקר עבירות אלימות קשה או עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל״ג-1973. לפיכך, עבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר הרתעתית המבוססת על חומרת המעשה בלבד.
שימו לב: המעצר לפני גזר הדין אינו מקדמה על חשבון העונש העתידי. מטרתו היחידה היא מניעת סיכון עתידי או הבטחת תקינות ההליך המשפטי.
דנ״פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל: הרקע העובדתי
המקרה הנדון עסק בנאשם, תושב הכפר צוריף. עם זאת, אשר נטל מכונית פרטית בירושלים ונהג בה לכיוון חברון. כאשר הגיע למחסום משטרתי ונדרש לעצור, הוא נטש את הרכב ונמלט מהמקום. כעבור כחודשיים, הצטרף כנוסע למכונית גנובה נוספת שבה נהג חברו.
ונעצר בעקבות חקירת חברו לאחר שהרכב התקלקל.
מדינת ישראל האשימה את העורר בשתי עבירות של גניבת רכב לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, התשל״ז-1977. כתוצאה מכך, במקביל להגשת כתב האישום. עתרה הפרקליטות להורות על מעצרו עד תום המשפט בטענה. כי גניבות רכב הפכו למכת מדינה הפוגעת קשות בציבור וברכושו.
בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי קיבלו את עמדת המדינה. לעומת זאת, והורו על מעצר הנאשם מאחורי סורג ובריח.
לעומת זאת, בערר שהוגש לבית המשפט העליון (בש״פ 537/95). לדוגמה, קבע הרכב השופטים ברוב דעות כי יש לשחרר את העורר בתנאים מגבילים. עקב המחלוקת העקרונית וחשיבות הסוגיה. קבע הנשיא מאיר שמגר דיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים: הנשיא מ' שמגר.
הנשיא א' ברק, והשופטים א' גולדברג, א' מצא, מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן ו-ד' דורנר.
טענות הצדדים בשאלת מעצר עד תום ההליכים
באי כוח הצדדים הציגו עמדות קוטביות ביחס למשמעות המושג מכת מדינה במסגרת שיקולי המעצר:
-
טענות המדינה: התביעה טענה בתחילה כי עבירה שהפכה לתופעה עבריינית נפוצה יוצרת סכנה מובנית לשלום הציבור. לשיטתה, יש לבלום את הפשיעה הגואה באמצעות מעצר מרתיע, וביצוע עבירה כזו מקים חזקת מסוכנות לחובת הנאשם. בדיון הנוסף ריככה הפרקליטות את עמדתה והודתה כי נדרשת גם בחינת נסיבות קונקרטיות לצד מהות העבירה.
-
טענות העורר: ההגנה טענה כי חירותו של אדם היא זכות יסוד חוקתית. העורר היה צעיר ללא עבר פלילי, שעבד באופן קבוע בענף הבנייה ולא השתייך לכנופיית גנבי רכב מאורגנת. לפיכך, אין להקריב את חירותו האישית של נאשם יחיד לטובת מטרות הרתעה כלליות של הציבור.
הכרעת בית המשפט העליון: הלכת גנימאת
בפסק דינו מיום 12.11.1995 קבע בית המשפט העליון פה אחד הלכה מחייבת: סיווגה של עבירה כ״מכת מדינה״ אינו מקים כשלעצמו עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(1) לחוק. לדוגמא, היות התופעה נפוצה יכול לשמש שיקול אחד בין מכלול שיקולים. אך אינו יוצר חזקה אוטומטית בדבר מסוכנות הנאשם.
השופט אליהו מצא, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית. כלומר, קבע כי נטל ההוכחה מוטל תמיד על כתפי התביעה. על המדינה לשכנע את בית המשפט בקיומו של יסוד סביר לחשש ספציפי הנשקף מן הנאשם היחיד העומד לפניו. על בסיס נסיבותיו האישיות, מעשיו המדויקים ועברו הפלילי.
בהתאם לכך, נקבע ברוב דעות כי אף שקמה עילת מעצר לכאורית עקב ריבוי המעשים. אולם, היה מקום להורות על שחרור בערובה ובתנאים מגבילים כפי שנפסק בערר המקורי. בית המשפט אישר את ההחלטה לשחרר את העורר כנגד הפקדה כספית. ערבות צד ג' והגבלת מגורים בכפרו צוריף.
השפעת חוק היסוד על פרשנות דיני המעצר
נקודת שיא בפסק הדין נוגעת לשאלת תחולתו של חוק יסוד: כבוד האדם. אמנם, וחירותו על חקיקה מוקדמת. סעיף 10 לחוק היסוד כולל הוראת שמירת דינים. הקובעת כי חוק היסוד אינו פוגע בתוקפו של דין קודם.
למרות זאת, קבע רוב הרכב השופטים. ואולם, כי חוק היסוד משנה באופן מהותי את אופן פרשנותם של החוקים הישנים.
הנשיא אהרן ברק הדגיש כי מעמדו העל-חוקתי של חוק היסוד מקרין על המערכת המשפטית כולה. יחד עם זאת, תוקפו של החוק הישן נשמר מפני ביטול שיפוטי. אך הפרשנות התכליתית שלו חייבת להשתנות לאור ההגנה על כבוד האדם והחירות האישית. לכן, בית המשפט חייב להעדיף תמיד פרשנות המצמצמת פגיעה בחירות על פני שלילתה המוחלטת.
אזהרה: הסתמכות שגויה של התביעה על חומרת התופעה הכללית עלולה להוביל להארכות מעצר מיותרות, אלא אם ההגנה תעמוד על בחינת הראיות הפרטניות.
מה עושים כאשר התביעה מבקשת מעצר עד תום ההליכים?
התמודדות עם בקשת מעצר ממושכת מחייבת פעולה שיטתית וממוקדת כבר מהרגע הראשון:
-
בדיקת קיומן של ראיות לכאורה. יש לבחון לעומק את חומר החקירה של המשטרה ולוודא כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה הקושרת את הנאשם למעשים המיוחסים לו.
-
בחינת עילת המעצר הקונקרטית. יש לוודא כי בקשת המדינה אינה נשענת על סיסמאות כלליות כמו ״מכת מדינה״, אלא מצביעה על מסוכנות ממשית הנלמדת ממעשיו של האדם הספציפי.
-
הצגת נתונים אישיים ממתנים. יש להציג לבית המשפט נתונים חיוביים כגון היעדר עבר פלילי, ניהול אורח חיים יצרני, מקום עבודה קבוע והיעדר קשרים לפעילות עבריינית מאורגנת.
-
הכנת חלופת מעצר איכותית. יש להציג מפקחים אחראיים, מקום שהייה מוגדר ותנאים מגבילים אשר יבטיחו את הפגת החשש לשלום הציבור ללא צורך בכליאה מאחורי סורג ובריח.
שאלות ותשובות
מה המשמעות של המונח מכת מדינה בדיני מעצרים?
מונח זה מתאר עבירה שהפכה לשכיחה ונפוצה במיוחד, כגון גניבות רכב או פריצות. מאידך, בעבר סברו ערכאות שונות כי נפיצות זו מצדיקה מעצר מטעמי הרתעה. אך הלכת גנימאת קבעה כי עובדה זו אינה מהווה עילת מעצר עצמאית.
האם נאשם בעבירת רכוש יכול להשתחרר ללא כליאה?
בהחלט כן, שכן עבירות רכוש אינן נמנות עם העבירות החמורות שבהן קיימת עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21א(א)(2). מצד שני, בית המשפט נדרש לבחון חלופת מעצר מתאימה. ולהורות על שחרור בכל מקרה שבו ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי שפגיעתו פחותה.
כיצד משפיע עבר פלילי נקי על ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים?
עבר נקי מהווה אינדיקציה מרכזית לכך שהנאשם אינו מנהל אורח חיים עברייני מסוכן. לסיכום, נתון זה מסייע לסנגור לשכנע את בית המשפט כי המעשה היה נקודתי. ומאפשר להעדיף שחרור בערובה על פני המשך שהייה בבית מעצר.
האם חוק היסוד יכול לבטל חוק מעצרים ישן?
לא, סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם. לאור, וחירותו קובע שמירת דינים המגנה על חוקים שנחקקו לפני שנת 1992 מפני ביטול. עם זאת, הלכת בית המשפט העליון מחייבת לפרש את הוראות החוק הישן ברוח זכויות האדם. וערכי היסוד החוקתיים.
סיכום פסק הדין והשלכותיו המעשיות
הלכת גנימאת בדנ״פ 2316/95 מהווה נקודת מפנה מהותית ביחס שבין רשויות האכיפה לבין זכויות הפרט. בית המשפט העליון הבהיר. כי מאבק בתופעות פשיעה אינו מצדיק שלילת חירות גורפת של נאשמים לפני שהוכחה אשמתם. שלילת חירותו של אדם טרם הרשעה חייבת להישמר למקרים שבהם הוכחה מסוכנות אינדיווידואלית ברורה.
ושאין כל אמצעי מתון יותר להשגת המטרה. במקרה של מעצר או הגשת כתב אישום. מומלץ להיוועץ בעורך דין פלילי מנוסה לצורך בחינת עילות המעצר. והגנה מלאה על הזכויות המוקנות בדין.
