שלילת טענת הגנה עצמית: מתי שליפת נשק מובילה להרשעה?

סוגיית השימוש בנשק חם מעוררת שאלות משפטיות כבדות משקל. לפיכך, במקרים רבים, שלילת טענת הגנה עצמית מתרחשת דווקא עקב שלב שליפת האקדח. מאמר זה מנתח את פסיקת בית המשפט העליון בעניין זה. נבחן כאן את גבולות הכוח המותרים לנושאי נשק.

חוק העונשין, תשל״ז-1977, מעניק פטור מאחריות פלילית למי שהגן על גופו. בנוסף, סעיף 34י לחוק קובע את תנאי הפטור. אדם נדרש לפעול רק לצורך הדיפת תקיפה שלא כדין. תקיפה זו חייבת ליצור סכנה מוחשית ומידית לחייו או לגופו.

בנוסף לכך, החוק מציב סייג מפורש לתחולת ההגנה. עם זאת, אדם אינו פועל מתוך הגנה עצמית אם הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה. עליו לצפות מראש את התפתחות הדברים האלימה. לפיכך, התנהגות מתגרה או מאיימת שוללת את הפטור הפלילי לחלוטין.

יתרה מכך, סעיף 34טז לחוק העונשין קובע מבחן סבירות ומידתיות. כתוצאה מכך, המעשה המגן חייב להיות סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה. שימוש מופרז בכוח מסכל את ההגנה המשפטית. בתי המשפט בוחנים בקפדנות כל מקרה של ירי.

נסיבות המקרה: ע״פ 5308/05 אלכסנדר סקריפניק נ' מדינת ישראל

ההליך המשפטי החל בעקבות תקרית אלימה במזנון בתל-אביב. לעומת זאת, האירוע התרחש ביום 20.12.2003 ברחוב אלנבי. המערער, אלכסנדר סקריפניק, עבד כמאבטח ונשא אקדח ברישיון מתוקף תפקידו. הוא ישב במקום יחד עם חברו ושתה אלכוהול.

במהלך הערב התפתח ויכוח בין המערער לקבוצת פועלים זרים מרומניה. לדוגמה, בשלב מסוים עזב חברו של המערער את המזנון. המערער טען כי מספר פועלים הקיפו אותו ומנעו את יציאתו. בתגובה לכך, שלף המערער את אקדחו ודרך אותו.

מיד לאחר מכן התפתח מאבק פיזי בין הנוכחים. לדוגמא, הפועלים ניסו לחטוף את כלי הנשק מידיו של המאבטח. במהלך המאבק על האקדח, לחץ המערער על ההדק וירה באחד הפועלים. הקליע פגע במתלונן וגרם לו לחבלה חמורה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי והכרעת האשמה

פרקליטות המחוז הגישה נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כלומר, כתב האישום בת״פ 40402/03 ייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק. המערער הודה בביצוע הירי אך טען לסייג הגנה עצמית.

השופט ד״ר עודד מודריק בחן את מכלול הראיות והעדויות בתיק. אולם, בית המשפט המחוזי זיכה את הנאשם מעבירת חבלה בכוונה מחמירה. עם זאת, השופט הרשיע אותו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

לפיכך, גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש מאסר בפועל. אמנם, העונש כלל שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בניכוי ימי מעצרו. בנוסף לכך, השופט השית עליו שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי.

בית המשפט המחוזי קבע ממצאים ברורים לגבי השתלשלות העניינים:

• המערער שלף ודרך את אקדחו עוד בטרם הותקף פיזית.

• הפועלים לא אחזו בנשק ולא השמיעו איומים קונקרטיים לפגיעה.

• שליפת הנשק ודריכתו היוו מעשים בלתי סבירים ביחס לאיום.

• המאבק על האקדח החל רק בעקבות שליפתו המאיימת בידי המערער.

נימוקי הערעור: טענת הגנה עצמית וטעות במצב דברים

המערער לא השלים עם הרשעתו וערער לבית המשפט העליון. ואולם, עו״ד ניר רהט טען בשם המערער כי נפלה שגגה בהכרעת הדין. לטענתו, המערער חש סכנה מוחשית לחייו כאשר הוקף בחבורת פועלים. שליפת האקדח נועדה להרתיע את התוקפים בלבד.

בנוסף, טען המערער לתחולת סייג משולב של טעות במצב הדברים לפי סעיף 34יח לחוק. יחד עם זאת, לשיטתו, גם אם שגה בהערכת המצב, הוא האמין בכנות בסכנה. לפי תפיסתו הסובייקטיבית, הוא נאלץ להגן על חייו ועל נשקו מפני חטיפה.

מנגד, עו״ד דניאלה ביניש ייצגה את מדינת ישראל וביקשה לדחות את הערעור. מאידך, המשיבה הדגישה כי שליפת האקדח ודריכתו היו פעולות תוקפניות ובלתי נחוצות. התנהגות זו יצרה את העימות האלים ולא אפשרה כל פטור מאחריות.

הכרעת בית המשפט העליון: שלילת טענת הגנה עצמית

בית המשפט העליון דחה את הערעור פה אחד ביום 27.3.2006. מצד שני, השופט סלים ג'ובראן כתב את פסק הדין המרכזי. השופטת אסתר חיות והשופטת איילה פרוקצ'יה הסכימו עם פסק דינו.

ראשית, בית המשפט העליון קבע כי שליפת האקדח היוותה התנהגות פסולה. לסיכום, המערער שלף נשק מול קבוצת אנשים בלתי חמושים. התנהגות זו גרמה לפועלים לפעול כדי לנטרל את הסכנה ולפרוק אותו מנשקו.

שנית, השופטים פסקו כי לא התקיים איום ממשי שהצדיק דריכת נשק. המערער לא הצביע על כל ביטוי מאיים, פיזי או מילולי, מצד הפועלים. המקום לא היה מבודד, ונכחו בו אנשים נוספים שיכלו לסייע.

יתרה מכך, בית המשפט דחה גם את טענת הטעות במצב הדברים. השופט ג'ובראן הבהיר כי גם לפי גרסת המערער עצמו, לא קמה הצדקה לשליפת נשק. פנייה לאמצעי קטלני מול אנשים לא חמושים מהווה חריגה חמורה מן הסביר.

אזהרה: שליפת נשק חם לצורך הרתעה בוויכוח מילולי עלולה להפוך את נושא הנשק לתוקף מבחינה משפטית, לשלול הגנה עצמית ולהוביל למאסר בפועל.

השלכות מעשיות על מאבטחים ונושאי נשק

פסק הדין קובע הלכה מחייבת לגבי רצף האירועים בעימותים אלימים. בית המשפט אינו בוחן אך ורק את רגע הירי הסופי. השופטים בוחנים את כל הפעולות המקדימות שהובילו להסלמה.

לפיכך, שלילת טענת הגנה עצמית תחול כאשר נושא הנשק יוצר את הסיכון. שליפת אקדח אינה יכולה לשמש ככלי להרגעת רוחות. מעשה כזה מתפרש כפעולה תוקפנית שמזמינה התגוננות נגדית.

כמו כן, נושאי נשק מחויבים למצות דרכי פעולה מתונות לפני הסלמה לנשק חם. בין דרכים אלו ניתן למנות:

• התרחקות פיזית ממוקד החיכוך ויציאה מהמקום.

• קריאה לעזרה מעוברי אורח, צוות המקום או עמיתים.

• הזעקת כוחות משטרה באופן מיידי.

• שימוש בטקטיקות מילוליות להרגעת העימות.

מה עושים במקרה של חקירה פלילית לאחר ירי?

1. שמירה על זכויות בסיסיות. יש להישמע להוראות גורמי האכיפה בזירה ולהימנע משיבוש הראיות.

2. דרישה להיוועצות משפטית. חשוב להיוועץ בעורך דין פלילי עוד בטרם מסירת גרסה ראשונית במשטרה.

3. פירוט האיומים המדויקים. יש לתאר בחקירה את כל הסימנים שהעידו על סכנת חיים מוחשית ומיידית.

4. תיעוד רפואי וזירה. יש לבקש תיעוד של חבלות בגוף הנחקר ואיסוף צילומי אבטחה מהמקום.

שאלות ותשובות

האם מותר לשלוף אקדח כדי להרתיע תוקפים ללא כוונה לירות?

שליפת נשק חם נחשבת לאיום בכוח קטלני ומותרת רק בעת סכנת חיים ממשית. כאשר שולפים נשק ללא איום מוחשי, המעשה נתפס כהתנהגות פסולה שעלולה לשלול הגנה עצמית.

כיצד משפיעה טענת טעות במצב הדברים על אירועי ירי?

סעיף 34יח לחוק העונשי