העמדה לדין בשמורת טבע באזור היא סוגיה משפטית מרכזית. בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות ערעור של תושב אי האלמוגים בסיני. הוא הועמד לדין בישראל באשמת פגיעה בשמורת טבע שהוכרזה על ידי המושל הצבאי ב"אזור" (סיני ודרום סיני). ההכרזה לא נעשתה על ידי שר הפנים כנדרש בחוק. פסק הדין עוסק בשאלה עקרונית: תחולת דיני עונשין על מעשים מחוץ לגבולות המדינה.
כמו כן, הוא עוסק בגבולות הסמכות שהעניקו תקנות שעת חירום לבתי המשפט לדון בעבירות שביצעו ישראלים ב"אזור". בנוסף, פסק הדין קובע גבולות חשובים להעמדה לדין בשמורת טבע באזור.
העמדה לדין בשמורת טבע הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, ההלכה שנקבעה בפסק הדין נוגעת ישירות לשאלה מתי ניתן להחיל את הדין הפלילי על ישראלים שפגעו בשמורת טבע באזורים תחת שליטה צבאית. להכרעה זו השלכות מעשיות משמעותיות הן על התביעה והן על נאשמים בעבירות דומות. אמנם, פסק הדין מדגיש את חשיבות הפירוש המדויק של יסודות העבירה וההבחנה בין הכרזות מנהליות שונות.
נגד המערער, אבינועם צובא, תושב אי האלמוגים בסיני. בנוסף, הוגשו לבית משפט השלום באילת שלושה כתבי אישום. התביעה ייחסה לו פגיעה בשמורת טבע ועבירות נלוות, שבוצעו, לטענת המדינה, באתרים באזור סיני. ואולם, אתרים אלו הוכרזו כשמורות טבע מכוח צווים של המושל הצבאי.
המערער רשום במרשם האוכלוסין לפי חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965.
בית משפט השלום באילת קיבל את טענתו המקדמית של המערער. עם זאת, הוא קבע כי המעשים אינם מהווים עבירה לפי הדין. הסיבה לכך היא שהאתרים לא הוכרזו כשמורות טבע לפי חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג-1963, ותקנותיו. ההכרזה נעשתה רק לפי צווי המושל הצבאי.
בית המשפט הורה על ביטול כתבי האישום.
ערעור המדינה והפיכת ההחלטה במחוזי
המדינה הגישה ערעור על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. כתוצאה מכך, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה. הוא קבע שהמעשה עצמו, ולא אופן ההכרזה המנהלית על השטח, הוא היסוד הקובע לעבירה. לפיכך, בית המשפט המחוזי החזיר את התיקים לדיון בבית משפט השלום.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בנושא זה קראו גם: מעצר עד תום הליכים: המדריך המלא לנאשם ומשפחתו בליווי עורך דין.
השאלה המשפטית המרכזית: פרשנות תקנה 2(א)
השאלה המרכזית שניצבה בפני בית המשפט העליון הייתה כיצד לפרש את תקנה 2(א) לתקנות שעת חירום (יהודה, השומרון. לעומת זאת, חבל עזה. סיני ודרום סיני – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967. התקנה קובעת כי בית משפט מוסמך לדון, "לפי הדין". לעיון נוסף: הגנה משפטית בעבירות צווארון לבן: מדריך מקיף וצעדים חיוניים.
אדם שביצע מעשה ב"אזור" אשר היה מהווה עבירה אילו בוצע בתחום השיפוט של בתי המשפט.
השאלה הספציפית נגעה להגדרת "שמורת טבע" בחוק.
חוק גנים לאומיים ושמורות טבע דורש הכרזה ספציפית של שר הפנים כדי שאתר ייחשב "שמורת טבע". השאלה הייתה האם, במקרה של העמדה לדין בשמורת טבע באזור, ניתן "להמיר" את הנתון ולראות בהכרזת המושל הצבאי על שמורת טבע ב"אזור" כמספקת את אותו יסוד עובדתי. המדינה טענה שיש להחיל "שיטת המרת נתונים", הדומה לזו הנהוגה בדיני הסגרה.
ההכרעה ונימוקי בית המשפט העליון: הרוב מול המיעוט
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, דן בערעור בע"פ 831/80. לדוגמה, אבינעם צובא נ' מדינת ישראל. השופט ש' לוין, אשר כתב את פסק הדין, בהסכמת השופט ד' לוין. ונגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן, קיבל את הערעור.
קביעת הרוב
השופט ש' לוין קבע כי אין להחיל "שיטת המרת נתונים" השאולה מדיני ההסגרה. לדוגמא, בית המשפט הבהיר כי הדין החל לפי התקנות הוא תמיד הדין הקונקרטי בלבד. ללא תלות בדין הזר. לכן, משהגדיר המחוקק "שמורת טבע" כאתר שהוכרז ככזה על ידי שר הפנים.
לא ניתן להשלים יסוד זה של העבירה באמצעות הכרזה מקבילה של רשות זרה.
בית המשפט הדגיש כי החלה פרסונלית של הדין על ישראלים הפועלים ב"אזור" היא חד-סטרית. היא אינה משווה בין הדין הישראלי לדין החל שם. בית המשפט גם ציין כי הדיבור "לפי הדין" בתקנה 2(א) מתייחס לדין ממשי וקונקרטי, ולא לדין מושגי או מופשט. לפיכך, כדי שתתאפשר העמדה לדין בשמורת טבע באזור, צריכים להתקיים כל יסודות העבירה כפי שהוגדרו בדין, לרבות ההכרזה המנהלית. נושא קשור: זכויות בעת מעצר: כל מה שצריך לדעת במדריך מקיף.
דעת המיעוט
השופט יהודה כהן, בדעת מיעוט. כלומר, סבר כי ההכרזה המנהלית היא רק אמצעי טכני לזיהוי השטח ואינה יסוד מהותי של העבירה. הוא טען שמטרת ההכרזה היא לחסוך מבית המשפט את הטורח לקבוע בכל מקרה האם האתר הוא שמורת טבע. לשיטתו, ניתן היה להעמיד את המערער לדין בגין פגיעה בשמורת טבע שהוכרזה ב"אזור" באותו האופן שבו הוכרזו שמורות טבע בישראל.
השופט כהן סבר שהפירוש המרחיב של תקנה 2(א) עולה בקנה אחד עם מטרת המחוקק להעניק סמכות מקיפה לבתי המשפט לדון ישראלים על עבירות שבוצעו בשטחים אלה. להרחבה ראו: עבירות צווארון לבן: הגדרה, עונשים ודרכי הגנה משפטית.
המשמעות המעשית: גבולות התחולה הפרסונלית
פסק הדין קבע הלכה חשובה בדבר גבולות התחולה הפרסונלית של הדין הפלילי על מעשים שבוצעו מחוץ לשטח המדינה. אולם, הוא הבהיר כי כאשר עבירה כוללת יסוד עובדתי ספציפי המותנה בהכרזה מנהלית (כגון הכרזת שר). לא ניתן להשלים יסוד זה על ידי הכרזה מקבילה של רשות זרה. גם אם התכלית דומה.
הלכה זו משפיעה על אופן ניסוח כתבי אישום נגד ישראלים המואשמים בעבירות שבוצעו בשטחים שמחוץ לריבונות המדינה. היא מחייבת זהירות בבחינת יסודות העבירה הקונקרטיים החלים על המעשה, במיוחד כאשר מדובר על העמדה לדין בשמורת טבע באזור. יש לוודא כי כל יסודות העבירה, כולל ההכרזות המנהליות הנדרשות, מתקיימים בדין המקומי הרלוונטי, ואינם ניתנים להמרה. ההחלטה הסופית הייתה לקבל את ערעור המערער, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהשיב על כנה את החלטתו של בית משפט השלום.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
