נאשם בעבירת רצח לא ישוחרר לחלופת מעצר כאשר קיימות ראיות לכאורה חזקות למעשה, יש חשש ממשי למסוכנותו לציבור, וקיים חשש סביר להימלטותו מאימת הדין. בתי המשפט בוחנים את נסיבות המעשה, אופי הנאשם והתנהגותו לאחר האירוע. במקרים של מעשה אכזרי המעיד על תכנון, גם אופי טוב לכאורה לא יפיג את החשש.
פסק דין עקרוני של בית המשפט העליון מבהיר את השיקולים המנחים בשאלת שחרור לחלופת מעצר ברצח. הערר שהגישה המדינה עסק בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לשחרר נאשם בעבירת רצח למעצר בית. המקרה ממחיש את המורכבות בהערכת מסוכנות של חשודים בעבירות חמורות ואת גבולות האפשרות לשחררם ממעצר מאחורי סורג ובריח.
בית המשפט העליון התייחס למקרה זה כהזדמנות להבהיר את הכללים. לפיכך, הוא קבע את העקרונות לבחינת מסוכנות, חשש מבריחה והגנת קנטור. ההחלטה מנחה את הערכאות הנמוכות כיצד להתמודד עם מקרים דומים בעתיד.
ההליך נדון בבית המשפט העליון, בש״פ 6700/04, מדינת ישראל נ' תבאת גרה. בנוסף, בפני כבוד השופט י' עדיאל, ביום 19.07.2004. כתב אישום חמור הוגש נגד המשיב בגין עבירת רצח. לפי כתב האישום, המשיב, שהועסק כקופאי, התווכח עם המנוח בשוק הסיטונאי בתל אביב.
המשיב יצא מהחנות כשהוא מצויד בסכין באורך של כ-7.5 ס״מ לפחות. עם זאת, הוא חיפש את המנוח ודקר אותו ארבע פעמים בחזהו. המנוח מת מפצעיו. לאחר המעשה, המשיב שטף את הסכין ונמלט לשטחי הרשות הפלסטינית.
רק לאחר כשבעה חודשים, הוא הסגיר את עצמו, לדבריו משום שכספו אזל.
בית המשפט המחוזי לא קבע מפורשות כי קיימות ראיות לכאורה לעבירת רצח. עם זאת, הוא סבר כי אף אם מדובר בעבירת הריגה בלבד. כתוצאה מכך, המקרה מצדיק שחרור לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי התחשב בכך שהמנוח תואר כאיש ריב ומדון ואילו המשיב תואר כאדם שקט.
וטוב מזג.
השאלה המשפטית והכרעת בית המשפט העליון
השאלה המשפטית המרכזית שעמדה לפתחו של בית המשפט העליון הייתה האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירת הרצח. לעומת זאת, כמו כן, בית המשפט נדרש לבחון האם מסוכנותו של המשיב. וחשש ההימלטות ממנו ניתנים לצמצום באמצעות שחרור לחלופת מעצר, חלף מעצרו עד תום ההליכים.
בית המשפט העליון קיבל את הערר שהגישה המדינה. לדוגמה, הוא הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו. השופט י' עדיאל נימק את החלטתו בהתבסס על מכלול הראיות.
נימוקי ההכרעה: תכנון, מסוכנות וחשש הימלטות
בית המשפט קבע. לדוגמא, כי מצילום מצלמת האבטחה ומהראיות הנוספות עולה שהמשיב פעל מתוך החלטה להמית את המנוח. הוא חיפש את המנוח כשהוא מצויד בסכין, המשיך לדוקרו גם לאחר שנפל ולא היה חמוש. ואף רכן מעליו.
לפיכך, השופט עדיאל הגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה מספקות לביסוס עבירת הרצח. כלומר, ומכאן שקמה חזקת מסוכנות.
בית המשפט דחה את טענת ההגנה לקיומו של קנטור. אולם, הוא הסביר כי ההתגרות הייתה מילולית בלבד, וחלף זמן ניכר בין ההתגרות למעשה. חלוף הזמן שולל את יסוד הספונטניות הנדרש להגנת הקנטור. על כן, לא התקיים התנאי האובייקטיבי לקנטור.
לפיו גם אדם מן היישוב היה רותח דמו בנסיבות אלו.
באשר לאפשרות שחרור לחלופת מעצר, קבע בית המשפט כי עדויות על אופיו הטוב, לכאורה. אמנם, של המשיב אינן מספקות. הן אינן מפיגות את החשש שיתכן והתגרות נוספת תוביל לתוצאה דומה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש שהמשיב הפגין יכולת תכנון.
הוא לא הסגיר את עצמו מתוך חרטה, אלא עקב קשיי חייו כעבריין נמלט.
בהתאם לכך, נקבע כי קיים גם חשש ממשי להימלטות מאימת הדין. ואולם, חשש זה נלמד מהעונש המנדטורי החמור הצפוי בעבירת רצח, ומעובדת בריחתו בפועל למשך תקופה ארוכה. נימוקים אלה חיזקו את ההחלטה שלא לאפשר שחרור לחלופת מעצר ברצח.
משמעות פסק הדין לעניין מעצר נאשמים ברצח
פסק הדין מדגיש את העיקרון לפיו גם מאפייני אישיות חיוביים לכאורה של נאשם אינם מספיקים כדי להפיג חשש מסוכנות. יחד עם זאת, זה נכון במיוחד כאשר מעשה האלימות עצמו מלמד על תכנון וכוונה. בית המשפט נדרש לבחון את המסוכנות משתי זוויות: הן מזווית המעשה עצמו והן מזווית אישיותו. ועברו של העושה.
לפיכך, השופט עדיאל הדגיש כי נטילת חיים בכוונה תחילה מעידה על מסוכנות רבה לביטחון הסובבים.
פסק הדין מדגיש. מאידך, כי חלוף זמן בין התגרות מילולית למעשה אלים שולל את תחולת הגנת הקנטור. בנוסף, חשש ממשי להימלטות, הנלמד מהתנהגות בפועל ולא רק מחומרת העבירה. מהווה שיקול משמעותי נגד שחרור לחלופת מעצר.
זהו עיקרון חשוב בכל הקשור לנושא של שחרור לחלופת מעצר ברצח.
ההחלטה משמעותית למערכת המשפט הפלילי. מצד שני, היא קובעת אמות מידה מחמירות יותר לבחינת בקשות לשחרור לחלופת מעצר בעבירות רצח. הפסיקה מצביעה על חשיבות הראיות לנסיבות המעשה. ועל הערכה שקולה של יכולת הנאשם לשבש הליכים או להימלט.
שאלות ותשובות
מהם השיקולים המרכזיים בשחרור לחלופת מעצר ברצח?
השיקולים המרכזיים כוללים את עוצמת הראיות לכאורה לעבירת הרצח, הערכת מסוכנות הנאשם לציבור. לסיכום, וקיום חשש ממשי להימלטות מאימת הדין. בית המשפט בוחן את נסיבות המעשה, את אופיו ועברו של הנאשם ואת התנהגותו לאחר האירוע.
האם עדויות על אופיו הטוב של נאשם יכולות להוביל לשחרור לחלופת מעצר בעבירת רצח?
על פי פסק הדין. עדויות על אופיו הטוב של נאשם אינן מספיקות כדי להפיג חשש מסוכנות. במיוחד כאשר מעשה האלימות עצמו מלמד על תכנון וכוונה. גם אם הנאשם נתפס כאדם שקט, אם מעשיו בפועל היו אכזריים ומתוכננים, קשה יהיה לשחררו.
מהי משמעות הגנת הקנטור בעבירת רצח?
הגנת הקנטור מחייבת קיום התגרות חמורה שמעוררת תגובה ספונטנית. כאשר גם אדם מן היישוב היה מגיב בחריפות. התגרות מילולית בלבד, ובפרט אם חלף זמן משמעותי בין ההתגרות למעשה האלים. שוללת את יסוד הספונטניות ואינה מצדיקה את הגנת הקנטור.
כיצד נבחן חשש הימלטות מאימת הדין?
חשש הימלטות נבחן לא רק מחומרת העבירה והעונש הצפוי, אלא גם מהתנהגות בפועל של הנאשם. בריחה בפועל לאחר ביצוע העבירה והסתתרות ממושכת. גם אם הסגרה עצמית מתרחשת בהמשך בשל קשיי חיים, מהווים אינדיקציה חזקה לחשש זה.
