האם חלה התיישנות עונש מאסר כאשר אסיר נמלט מהכלא לחו״ל?
בית המשפט העליון קבע ברוב דעות. מרוץ התיישנות עונש מאסר אינו מתחיל כל עוד רשויות החוק פועלות באופן פעיל לאיתור האסיר הנמלט. השופטים קבעו כי המונח ״נפסק ביצועו״ של עונש מתייחס להחלטה, או לחדילה, מצד המדינה בלבד. לפיכך, בריחה מהכלא אינה עוצרת את חובת ריצוי העונש. זאת במיוחד כאשר אמצעי האכיפה נמשכים.
סוגיית התיישנות עונש מאסר מעוררת שאלות מורכבות. היא נוגעת בצדק, חלוף הזמן ושלטון החוק. לפיכך, במרכז הדיון עומד המתח בין הרצון למנוע מצב. המצב הוא שעבריין נמלט ייהנה מפרי חטאיו. מנגד עומדות הוראות החוק החרות. הליך משפטי עקרוני זה הציב לבחינה מחודשת את גבולות סמכות האכיפה של המדינה. בנוסף, הוא בחן את גבולות סמכות האכיפה מול זכויות אסירים.
סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982, קובע תקופות התיישנות לעונשים שונים. לפיכך, הוא קובע את התקופות לעונשים אשר נגזרו על עבריינים. בנוסף, לפי נוסח החוק המקורי, עונש שהטילו בגין פשע מתיישן בחלוף עשרים שנה. המרוץ מתחיל מיום שפסק הדין הפך לחלוט.
לחלופין, הוא מתחיל מיום הפסקת ביצוע העונש.
בשנת 2019 חוקק המחוקק את תיקון 87 לחוק. בנוסף, תיקון זה הוסיף את סעיף 10(ג). הוא קובע במפורש כי תקופת הימלטות לחו״ל או התחמקות מריצוי העונש לא תיחשב במניין הימים. עם זאת, אירועי הבריחה קדמו לתיקון זה.
לכן נדרש בית המשפט להכריע לפי הדין הקודם. עם זאת, בית המשפט הוא שנדרש להכריע.
שימו לב: תיקון 87 אינו חל למפרע על עונשים. אלו עונשים שתקופת התיישנותם לכאורה הושלמה לפני שנת 2019. לפיכך, לפרשנות הדין הישן נותרה חשיבות מכרעת.
בג״ץ 8029/21: יוסי בן ארי נ' השר לביטחון פנים
העותר, יוסי בן ארי, הורשע בשנת 1992. כתוצאה מכך, הוא הורשע בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים נוסח חדש, התשל״ג-1973. כתוצאה מכך, בית המשפט גזר עליו 12 שנות מאסר בפועל. ביום 2.5.1993, לאחר שריצה כארבע שנות מאסר, העותר יצא לחופשה מבית הסוהר ולא שב.
העותר נמלט לפרגוואי. לעומת זאת, שם הוא שהה קרוב לשלושים שנה.
במהלך שנת 2021, האינטרפול פרסם הודעה אדומה. לדוגמה, בעקבותיה, עצרו את העותר בפנמה. הרשויות החזירו אותו לישראל להמשך ריצוי עונשו. לעומת זאת, העותר פנה לבית המשפט העליון בעתירה.
הוא ביקש לתת צו הביאס קורפוס לשחרורו. לטענתו, עונש המאסר התיישן בחודש מאי 2013. זה קרה בחלוף עשרים שנה מיום הימלטותו.
עמדות הצדדים בעתירה
העותר טען באמצעות באי כוחו. הוא טען כי לשון סעיף 10(א) נוקטת ניסוח סביל: ״נפסק ביצועו״. לדוגמה, לשיטתו, המונח מתאר מציאות עובדתית. בה ריצוי המאסר נפסק בפועל.
זאת ללא קשר לסיבת ההפסקה. לפיכך, הוא טען כי תקופת ההתיישנות חלפה במלואה. לכן, מאסרו הנוכחי אינו חוקי.
לעומת זאת, המדינה טענה. היא טענה כי יש להחיל את ״עיקרון המניעה מלפעול״. לדוגמה, לפי עיקרון זה, אין לזקוף לחובת הרשויות זמן. זמן זה הוא הזמן שבו נמנע מהן לבצע את גזר הדין עקב בריחת האסיר.
בנוסף, המדינה הדגישה את הכלל לפיו אין חוטא יוצא נשכר. כלל זה מונע מאדם ליהנות מתוצאות מעשה לא חוקי.
| הסוגיה | טענת העותר | טענת המדינה | הכרעת בית המשפט (רוב) |
|---|---|---|---|
| פרשנות ״נפסק ביצועו״ | מצב עובדתי הכולל בריחה של האסיר. | חל עיקרון המניעה ואין חוטא יוצא נשכר. | פעולה שלטונית של חדילה מאכיפה בלבד. |
| מעמדם של מאמצי איתור | אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות של העונש. | פעולות הרשויות קוטעות את מרוץ הזמנים. | כל עוד המדינה פועלת לאיתור, המרוץ טרם החל. |
| תוצאה מעשית | שחרור מיידי ממאסר עקב התיישנות. | המשך ריצוי יתרת המאסר בפועל. | העתירה נדחתה; המאסר תקף וחוקי. |
הכרעת בית המשפט העליון: פרשנות המונח ביצוע עונש
בית המשפט העליון דחה את העתירה ברוב דעות. פסק הדין ניתן ביום 30.5.2022. כלומר, השופט א' שטיין קבע כי ביצוע עונש פלילי הוא סמכות שלטונית נתונה. סמכות זו נתונה אך ורק לרשויות המדינה.
אסיר יכול להפסיק את ריצוי העונש. עם זאת, אין בכוחו להפסיק את ביצועו השלטוני.
השופט שטיין הדגיש כי ביצוע כולל את מכלול פעולות האכיפה. אלו כוללות, למשל, הוצאת צווי מעצר והליכי הסגרה. לכן, מרוץ התיישנות עונש מאסר מתחיל רק כאשר המדינה מחליטה לחדול ממאמצי האכיפה. המדינה פעלה ללא הרף לאיתור העותר. לפיכך, שעון ההתיישנות כלל לא החל לתקתק.
השופט ש' שוחט הצטרף לעמדה זו. הוא ביסס אותה על תכלית החקיקה. לגישתו, עקרון היסוד לפיו אין חוטא יוצא נשכר מחייב למנוע מעבריין לחמוק מעונש על ידי בריחה. השופט שוחט הפנה להלכות קודמות בעניין קנסות.
באותן הלכות, בית המשפט קבע כי פעולות גבייה מאפסות את מרוץ ההתיישנות.
לעומתם, השופט י' עמית נותר בדעת מיעוט. הוא סבר כי יש לקבל את העתירה. לשיטתו, לשון החוק הסבילה מתייחסת לכל הפסקה עובדתית. היא כוללת גם בריחה.
השופט עמית הפנה לכלל הפרשני. הכלל מעוגן בסעיף 34כא לחוק העונשין. כלל זה מחייב אימוץ הפירוש המקל ביותר עם הנידון.
אזהרה: בריחה ממשמורת חוקית מהווה עבירה פלילית עצמאית. היא אינה מקנה הגנה מפני ריצוי העונש המקורי. זאת אם רשויות האכיפה ממשיכות לפעול לאיתור הנמלט.
שלבים לבחינת תחולת התיישנות עונש מאסר
- בדיקת מועד מתן גזר הדין. עלינו לבחון מתי פסק הדין הפך לחלוט. כמו כן, יש לבחון מהו סיווג העבירה שבה הורשע האדם.
- בחינת מועד הפסקת הריצוי. יש לוודא האם ריצוי העונש נפסק. האם הוא נפסק לפני כניסתו לתוקף של תיקון 87 לחוק בשנת 2019?
- איסוף תיעוד פעולות האכיפה. יש לבדוק האם המדינה נקטה פעולות ממשיות לאיתור הנידון. אלו יכולות להיות בקשות הסגרה וצווים בינלאומיים.
- הערכת קיומה של חדילה שלטונית. יש להוכיח כי הרשויות נמנעו מפעולות אכיפה. זה אומר להימנע לאורך כל תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.
המשמעות המעשית של פסק הדין
פסיקת בית המשפט העליון יצרה הלכה ברורה. היא נוגעת למעמדם של אסירים שנמלטו בעבר. יחד עם זאת, ההחלטה מבהירה כי חלוף הזמן כשלעצמו אינו מכפר על העונש. זאת כל עוד המדינה ממשיכה לחפש אחר האסיר הנמלט.
בנוסף, ההכרעה צמצמה משמעותית את היכולת. זו היכולת להסתמך על טענות התיישנות ישנות במקרי התחמקות ממאסר.
רשויות האכיפה קיבלו למעשה גיבוי משפטי לפעולותיהן הבינלאומיות. הן קיבלו גיבוי לאיתור עבריינים נמלטים. כתוצאה מכך, אסיר שנמלט אינו יכול לצפות למחילה אוטומטית של החברה. זאת בשל חלוף השנים.
פסק הדין מבצר את שלטון החוק. הוא מבצר גם את הוודאות כי עונשים שגזרו בבתי המשפט ירוצו בפועל.
שאלות ותשובות
מה קובע סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי לגבי התיישנות עונש מאסר?
הסעיף קובע כי עונש שהטילו בגין עבירת פשע מתיישן לאחר עשרים שנה. בעבירות עוון, תקופת ההתיישנות היא עשר שנים. ובעבירות חטא, תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים. המניין הוא מיום פסק הדין החלוט או מיום הפסקת ביצוע העונש.
כיצד משפיע תיקון 87 על התיישנות עונש מאסר של אסיר שנמלט?
תיקון 87 משנת 2019 קובע מפורשות. הוא קובע כי תקופת הימלטות לחו״ל או התחמקות יזומה מריצוי העונש לא תימנה בתקופת התיישנות עונש מאסר. התיקון שולל את האפשרות להעלות טענת התיישנות במקרים של בריחה לאחר חקיקתו.
מדוע דחה בית המשפט העליון את טענת העותר בבג״ץ 8029/21?
שופטי הרוב קבעו כי המדינה מעולם לא חדלה מניסיונותיה. היא ניסתה לאתר את העותר ולהביאו לריצוי מאסרו. לכן, בית המשפט קבע כי ביצוע העונש מעולם לא נפסק מצד הרשות המוסמכת. כתוצאה מכך, מרוץ ההתיישנות כלל לא החל.
מה ההבדל בין הפסקת ריצוי עונש לבין הפסקת ביצוע עונש?
הפסקת ריצוי היא פעולה פיזית. האסיר יכול לבצע אותה, למשל על ידי בריחה מבית הסוהר. לעומת זאת, הפסקת ביצוע היא החלטה שלטונית. זו החלטה של רשויות האכיפה לחדול מנקיטת אמצעים למימוש העונש.
סיכום ומסקנות משפטיות
בפסק דינו בבג״ץ 8029/21, בית המשפט העליון קבע הלכה עקרונית ומחייבת. הוא קבע ברוב דעות כי מרוץ התיישנות עונש מאסר אינו מתחיל. זה קורה כל עוד המדינה מנסה לאכוף את גזר הדין. בכך, בית המשפט דחה את עתירתו של יוסי בן ארי. הוא הושאר להמשך ריצוי מאסרו.
ההכרעה מדגישה את חשיבות שלטון החוק. היא מדגישה גם את העיקרון לפיו אין חוטא יוצא נשכר.


