הסגרת עבריינים מבוקשים: הלכות בית המשפט העליון

פסק דינו של בית המשפט העליון בע”פ 4333/10, חיים לביא נ' מדינת ישראל, שניתן ביום 13.02.2011, דן בערעור על הכרזת אדם כבר-הסגרה לארצות הברית. הערעור נדחה, על אף שהמערער העלה טענות בדבר שיהוי בהליכים וזיקתו למדינת ישראל. פסק הדין המחיש את גבולות ההגנה של "תקנת הציבור" ושל טענת השיהוי בהליכי הסגרה. בנוסף, הוא הדגים את האופן שבו נבחנת שאלת התושבות של מבוקש להסגרה.

מקרה זה מספק תובנות חשובות בנוגע לדיני הסגרה. לפיכך, הוא מבהיר את עמדת בית המשפט כלפי מקרים מורכבים. מטרת המאמר היא להסביר את ההשלכות המשפטיות והמעשיות של פסק הדין.

ממשלת ארצות הברית הגישה עתירה להסגרת חיים לביא בגין עבירות פדרליות. בנוסף, העבירות כללו קשירת קשר להפצת סם מסוג אקסטזי, סיוע להפצתו. וכן קשירת קשר להלבנת הון והלבנת הון בפועל. נטען כי עבירות אלה בוצעו בשנת 2000.

כתב אישום הוגש נגד לביא בארה"ב בשנת 2003.

לאחר מכן, הוא אותר בקנדה בשנת 2004 ועבר לישראל באותה השנה. עם זאת, בקשת ההסגרה הוגשה רק בשנת 2008. בית המשפט המחוזי בירושלים הכריז על לביא כבר הסגרה. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות מספקות, כי לא נפל שיהוי פוסל.

וכי לביא אינו תושב ישראל לצורך הזכות לרצות עונש מאסר בישראל.

המסגרת המשפטית להסגרת עבריינים מבוקשים

חוק ההסגרה, תשי"ד-1954, קובע את התנאים להכרזתו של אדם כבר-הסגרה. כתוצאה מכך, רק בהתקיימם המצטבר של תנאים אלה ניתן להסגיר אדם למדינה אחרת. תנאי יסוד הוא קיומו של הסכם הסגרה בין מדינת ישראל למדינה המבקשת. בנוסף, האדם חייב להיות מבוקש או מחויב בדין במדינה המבקשת בגין עבירת הסגרה.

עבירת הסגרה מוגדרת כעבירה שעונשה שנת מאסר אחת או יותר אם הייתה נעברת בישראל. לעומת זאת, ישראל נוהגת בהדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן שר המשפטים החליט אחרת.

החוק גם כולל רשימת סייגים להסגרה. לדוגמה, למשל, כאשר המבוקש הורשע ונשא את עונשו בישראל, או כאשר העבירה התיישנה לפי הדין הישראלי. סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. קובע כי לא יוסגר אדם כאשר "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל" המושג "תקנת הציבור" הוא רחב וכולל עקרונות יסוד, מוסר, צדק והגינות של החברה.

כאשר מתקיימים כל התנאים בחוק וקיימות ראיות מספקות, בית המשפט יכריז על המבוקש כבר-הסגרה.

טענות המערער ותגובת המדינה

חיים לביא העלה מספר טענות מרכזיות בערעורו. ראשית, הוא טען כי הסגרתו לארצות הברית מנוגדת לתקנת הציבור. לדוגמא, המערער טען כי שיהוי משמעותי בהליכי אכיפת החוק האמריקאים, החל מהגשת כתב האישום. דרך איתורו בקנדה ובישראל, ועד להגשת בקשת ההסגרה, פגע בזכותו להליך הוגן.

שנית, המערער טען כי כתב האישום הוגש נגדו מבלי שנשמעה גרסתו. כלומר, מה שמנוגד לדרישות סעיף 9(א) לחוק ההסגרה.

שלישית, המערער טען שהוא תושב ישראל. אולם, הוא הדגיש את ביקוריו הרבים בארץ ואת תשלום המיסים על נכסיו. לבסוף, המערער ציין כי הוא נשוי ואב לילדים, וכי הסגרתו תגרום עוול לו ולמשפחתו.

המשיבה, מדינת ישראל, דחתה את טענות המערער. אמנם, היא טענה כי חומרת העבירות מצדיקה חקירה והעמדה לדין גם שנים לאחר ביצוען. המשיבה הדגישה כי רשויות ארה"ב התאמצו לעצור את המערער. היא גם הסבירה כי הכנת בקשת הסגרה לוקחת זמן סביר.

יתרה מכך, המשיבה הדגישה את תרומתו של לביא עצמו לעיכובים, בכך שנמלט מקנדה לישראל. ואולם, המשיבה ציינה שדרישת סעיף 9(א) לחוק עוסקת בדיות ראיות ולא בשמיעת גרסת המבוקש. לבסוף, המשיבה הציגה ראיות המוסד לביטוח לאומי. ראיות אלה תמכו בכך שלביא לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירה.

הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיו

השופט א' רובינשטיין, בשם הרכב השופטים. יחד עם זאת, דחה את הערעור של חיים לביא ואישר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי אף שרשויות האכיפה יכלו לפעול מהר יותר. פרק הזמן הכולל אינו מגיע לכדי שיהוי קיצוני המהווה פגיעה בתקנת הציבור.

זאת, במיוחד לאור העובדה שלביא עצמו תרם לעיכוב. מאידך, הוא נמלט לישראל מיד כשנודע לו שמחפשים אותו. מי שתרם לעיכוב בירור אשמתו אינו יכול להישמע בטענת שיהוי.

בית המשפט קבע כי בהליכי הסגרה נדרשת רק בחינת דיות הראיות. אין צורך להכריע במהימנותן. לכן, בית המשפט דחה את הטענה שלא נשמעה גרסתו של לביא לפני הגשת כתב האישום. לעניין התושבות, בית המשפט העליון קבע כי נדרשת זיקה עמוקה, אמיתית ורחבת פרישה לישראל.

זיקה זו נבחנת במבחן כפול, אובייקטיבי וסובייקטיבי. בנסיבות המקרה, לביא העביר את מרכז חייו לקנדה במשך שנים. הוא הגיע לישראל רק מתוך הימלטות מאימת הדין. בכך לא הוכחה תושבות כזו.

מסמכי המוסד לביטוח לאומי תמכו בקביעה זו. וכן העובדה שתשלום מיסים על נכסים אינו מעיד בהכרח על תושבות.

משמעות פסק הדין עבור הסגרת עבריינים מבוקשים

פסק הדין בפרשת חיים לביא מבהיר מספר עקרונות יסוד בדיני הסגרה. ראשית, טענת שיהוי בהליכי הסגרה תתקבל רק במקרים חריגים מאוד. מדובר במקרים שבהם ההסגרה הופכת ל"מעשה בלתי צודק בעליל" הפוגע ברגשי הצדק והמוסר. התנהלות המבוקש עצמו, כולל הימלטות מרשויות אכיפה, נשקלת כנגדו במסגרת בחינת טענת השיהוי.

שנית, הכלל שקובע כי "תושבות" לצורך חוק ההסגרה נבחנת למועד ביצוע העבירה. ולא למועד הגשת הבקשה, מתחזק. תושבות זו מחייבת זיקה עמוקה וממשית. היא אינה מתקיימת בשהייה שמקורה בבריחה מאימת הדין.

שאלות ותשובות

מה עושים במקרה של בקשת הסגרה?

1. פנייה לייעוץ משפטי. עורך דין המתמחה בדיני הסגרה יבחן את המקרה לגופו, את עילות ההסגרה, את תנאי האמנה בין המדינות ואת האפשרויות המשפטיות העומדות לרשות המבוקש.

2. בדיקת עילות הסירוב. יש לבחון האם קיימת עילה בחוק ההסגרה לדחיית הבקשה, כגון שיהוי, פגיעה בתקנת הציבור, התיישנות, או אי-עמידה בתנאי התושבות.

3. איסוף ראיות. עורך הדין יסייע באיסוף ראיות התומכות בטענות המבוקש, למשל, לגבי זיקתו לישראל או נסיבות אחרות שעשויות להשפיע על החלטת בית המשפט.

4. הכנה לדיון המשפטי. ההליך בבית המשפט עשוי להיות מורכב. הכנה יסודית לדיון וייצוג מקצועי הם קריטיים להצגת הטענות בצורה הטובה ביותר.

אזהרה: הליכי הסגרה הם מורכבים ורגישים. הם דורשים הבנה מעמיקה של המשפט הבינלאומי והמקומי. פעולה שגויה או אי-פעולה עלולות להוביל להשלכות חמורות, כולל הסגרה בפועל למדינה זרה וריצוי עונש מאסר בה. מומלץ לפנות לעורך דין בהקדם האפשרי.

לסיכום, פסק הדין בפרשת לביא מאת בית המשפט העליון קבע עקרונות חשובים. הוא קבע את גבולות טענת השיהוי ואת מבחני התושבות בהליכי הסגרת עבריינים מבוקשים. בית המשפט הבהיר כי טענת שיהוי תתקבל רק במקרים קיצוניים של פגיעה בתקנת הציבור, וכי תרומת המבוקש לעיכוב ההליכים נשקלת לחובתו. כמו כן, נקבעה חשיבותה של זיקה עמוקה ואמיתית לישראל בעת ביצוע העבירה לצורך טענת תושבות. פ