בית המשפט קבע כי הטלת אחריות על המדינה בגין אי-מניעת עבירות סחר בנשים היא משימה מורכבת ביותר, אשר דורשת הוכחות קונקרטיות לכשלים באכיפה, קשר סיבתי וידיעה מצד הרשויות. במקרה שנדון, בית המשפט דחה את התביעה נגד המדינה, מכיוון שהעיזבון לא הוכיח כי המשטרה התרשלה או שיתפה פעולה עם הסוחר. עם זאת, בית המשפט חייב את הסוחר בפיצויים משמעותיים.
פסק דין אשר ניתן בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, ת״א (תל-אביב-יפו) 55775-06. לפיכך, דן בתביעת נזיקין מורכבת אשר הגיש עיזבונה של אישה ממולדובה, קורבן סחר בנשים לזנות. המנוחה התאבדה בשנת 2003 לאחר שעברה מסכת התעללות קשה. התביעה הוגשה נגד הסוחרים והסרסורים שסחרו בה, וכן נגד מדינת ישראל.
העיזבון טען כי המדינה לא מנעה את העבירות אף שידעה עליהן. בנוסף, השופטת יעל הניג הבחינה בפסק הדין בין חבותו המלאה של הסוחר, לבין אחריותה של המדינה. אשר נדחתה. פסק הדין מעלה סוגיות משפטיות ומוסריות קשות.
ומשקף את המאמץ השיפוטי להגן על קורבנות סחר בנשים.
המנוחה, אשר נולדה בשנת 1982 במולדובה, הוברחה לישראל דרך גבול מצרים ביוני 2001. עם זאת, היא הועסקה בזנות בכפייה. הנתבע, שהיה סוחר ראשי, רכש אותה תמורת 7,000 דולר. הוא כפה עליה לעבוד במשך חודש ללא תמורה, במטרה להחזיר את עלות הבאתה.
לאחר מכן, גבה חלק מכספי האתנן שלה.
כעבור ארבעה חודשים, מכר הנתבע את המנוחה לסוחר אחר אשר פעל בתל אביב. כתוצאה מכך, המשטרה איתרה את המנוחה באוקטובר 2001. היא מסרה עדות מפלילה נגד הסוחרים, ובהמשך גם נגד הנתבע. הנתבע ושותפו הורשעו בבית המשפט המחוזי על פי הסדרי טיעון, והנתבע נידון ל-12 שנות מאסר.
מתוכן 10 בפועל. לעומת זאת, בערעור שהוגש, עונשו הופחת ל-11 שנים, מתוכן 9 בפועל.
המנוחה התאבדה ב-4 ביולי 2003. לדוגמה, טענת העיזבון נגד המדינה התבססה על כך שהנתבע שימש מודיע משטרתי באילת משנת 1998. הוא סומן כ״יעד אדם״ וכ״יעד מחוזי״. לטענת העיזבון, המשטרה לא אספה נגדו ראיות.
התירה לו להמשיך בפעילותו ולא העבירה מידע כראוי בין תחנת אילת ליחידות הימ״רים.
השאלות המשפטיות המרכזיות
בית המשפט נדרש לדון בכמה שאלות משפטיות מהותיות. ראשית, האם המדינה אחראית ברשלנות, כשותפה או כמסייעת, לעוולות שביצע הסוחר במנוחה בשל אי-מניעתן. לדוגמא, שאלה זו בחנה את היקף חובתה של המדינה לפעול למניעת עבירות סחר בבני אדם. במיוחד כאשר הסוחר מוכר לרשויות.
בנוסף, בית המשפט בחן האם קיים קשר סיבתי בין מעשי הסוחר, או בין התנהלות המדינה. כלומר, לבין התאבדותה הטרגית של המנוחה. קביעת קשר סיבתי היא מרכיב מהותי בהטלת אחריות נזיקית. כמו כן, בית המשפט נדרש לקבוע מהו היקף הפיצוי המגיע לעיזבון מן הסוחר.
בהתחשב בחומרת המעשים.
הכרעת בית המשפט ונימוקיה
התביעה נגד הסוחר התקבלה במלואה על ידי בית המשפט. אולם, הסוחר לא הגיש סיכומים, ולא הורשה לסתור את ממצאי ההליך הפלילי. תצהירי המנוחה והודעתה במשטרה הוכרו כראיות קבילות נגדו. השופטת פסקה לעיזבון פיצויים בסכום כולל של כ-600 אלף ש״ח.
פיצויים אלו כללו 7,000 דולר משוערכים בגין עלויות הבאת המנוחה לישראל שנגזלו ממנה. אמנם, בית המשפט הוסיף סכום גלובלי של 120,000 ש״ח בגין כספי אתנן שנגזלו. וכן 400,000 ש״ח בגין נזק לא ממוני. כמו כן, בית המשפט חייב את הסוחר ב-100,000 ש״ח כפיצויים עונשיים.
הוצאות בסך 10,000 ש״ח ושכר טרחה בשיעור 20% מהסכום הפסוק.
מנגד, התביעה נגד מדינת ישראל נדחתה. ואולם, השופטת העדיפה את עדותו של קצין המודיעין באילת. אשר העיד כי הנתבע הוזהר שלא לעבור עבירות. לא הוכח כי המשטרה העלימה עין או שיתפה פעולה עם הסוחר.
בית המשפט קבע כי עבירות הסחר הן ״עבירות חשיפה״. לכן, לא הוכח שהיה בידי המשטרה חומר ראייתי או חשד סביר הדרוש למעצר הסוחר במועד מוקדם יותר.
השופטת קבעה כי הפעלת סוכן סמוי הייתה הדרך היעילה ביותר במקרה זה. יחד עם זאת, כמו כן, לא הוכח נתק בין היחידות המשטרתיות שמנע את חשיפתו של הנתבע. בנוסף, בית המשפט קבע כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי או משפטי להתאבדות המנוחה. היא שהתה תחת חסות המשטרה כשנה וחצי, תפקדה, ולא היו סימנים למצוקה נפשית.
ראשי נזק של השבת האתנן והפסדי השתכרות נדחו גם הם מול המדינה. מאידך, בית המשפט קבע כי אין זה ראוי לחייב את המדינה יחד ולחוד עם עבריין אכזר. אילו הייתה נדרשת, הייתה מחייבת אותה ב-50,000 ש״ח בלבד. בית המשפט לא נתן צו להוצאות נגד המדינה.
המשמעות המעשית של פסק הדין
פסק הדין מציג את הקושי להטיל אחריות נזיקית על המדינה בגין אי-מניעת עבירות סחר בבני אדם. מצד שני, הוא מדגיש כי על עיזבון התובע להוכיח בראיות קונקרטיות כשל אכיפה. קשר סיבתי וידיעה מצד הרשויות. במילים אחרות, נדרשת הוכחה ברורה כי המדינה ידעה על העבירות, הייתה יכולה למנוע אותן.
ובחרה שלא לעשות כן או פעלה ברשלנות חמורה.
יתרה מכך, פסק הדין מחזק את העיקרון לפיו המעוול הישיר, במקרה זה הסוחר. לסיכום, נושא בפיצוי מלא. פיצוי זה כולל גם פיצוי עונשי, אשר נועד להרתיע ולהעניש את העבריין. בית המשפט הכיר בשיעורי פיצוי משמעותיים לקורבנות סחר, גם ללא הוכחות מפורטות לכל נזק בנפרד.
מה שמעיד על הבנה עמוקה של סבלם.
כמו כן, פסק הדין סוקר את התפתחות ההכרה בסחר כפגיעה מהותית בכבוד האדם וחירותו. לאור, הוא מעלה שאלות חשובות בנוגע לבעייתיות שבהפעלת סרסורים וסוחרים כמודיעים משטרתיים. הפעלת מודיעים מסוג זה, אף שהיא נחוצה לעיתים במאבק בפשיעה, עלולה ליצור סיבוכים מוסריים ומשפטיים.
שאלות ותשובות
מהן עבירות סחר בנשים ומדוע הן נחשבות חמורות במיוחד?
עבירות סחר בנשים כוללות מכירה, קנייה. בהתאם, תיווך או גרימה לאישה לעזוב את מקום מגוריה לצורך עיסוק בזנות. עבירות אלה נחשבות חמורות במיוחד מכיוון שהן פוגעות בכבוד האדם ובחירותו. הן הוגדרו כ״עבדות מודרנית״, תוך ניצול עוני, חולשה וייאוש של הקורבנות.
האם פיצויים עונשיים ניתנים בכל מקרה של סחר בנשים?
לא בכל מקרה. למעשה, פיצויים עונשיים ניתנים במקרים חמורים במיוחד, כאשר המעוול פעל בזדון, באכזריות ובניצול ציני של הקורבן. בית המשפט מחליט על מתן פיצויים אלה כדי להעניש את העבריין. ולהרתיע אחרים מלבצע עבירות דומות.
מדוע קשה להוכיח קשר סיבתי בין התנהלות המדינה להתאבדות קורבן סחר?
קשה להוכיח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי להתאבדות, במיוחד כאשר מדובר בתקופה ארוכה של אירועים. ראשית, המנוחה שהתה זמן מה בחסות המשטרה, ותפקדה לכאורה. לכן, נדרשות ראיות קונקרטיות המצביעות על מצוקה נפשית חריפה. ועל קשר ישיר בין מעשי הסוחר או התרשלות המדינה לבין ההתאבדות.
בדרך כלל באמצעות חוות דעת מומחה.
מהו תפקידם של מודיעים משטרתיים במאבק בסחר בנשים?
המשטרה נזקקת למודיעים, לעיתים גם עבריינים פעילים, כדי לקבל מידע על פעילות פלילית חמורה. שנית, מודיעים אלו יכולים לסייע בחשיפת רשתות סחר. עם זאת, הפעלתם מעלה שאלות אתיות ומשפטיות קשות, במיוחד כאשר מדובר בסוחרים עצמם. שעלולים להמשיך לבצע עבירות תחת מעטה ההגנה של המשטרה.
סיכום
פסק הדין בת״א (תל-אביב-יפו) 55775-06, פלונית [קטינה] ואח' נ' פלוני ואח' ומדינת ישראל. שלישית, מספק הצצה למורכבות המשפטית והאנושית סביב סוגיית הסחר בנשים. בית המשפט חייב את הסוחר בפיצויים נזיקיים ועונשיים משמעותיים. סכום הפיצויים עמד על כ-600 אלף ש״ח.
עם זאת, בית המשפט דחה את התביעה נגד מדינת ישראל. וקבע כי העיזבון לא הוכיח רשלנות מספקת מצד המדינה או קשר סיבתי ישיר להתאבדות המנוחה. הוא הדגיש את הצורך בהוכחות קונקרטיות כדי להטיל אחריות על המדינה.
