כן, רופא הממליץ על אשפוז כפוי ללא בדיקה אישית מבצע עוולה אזרחית. בית המשפט העליון קבע כי דיווח כזה מהווה לשון הרע באשפוז כפוי ואינו חוסה תחת הגנת תום הלב או פרסום מותר. המלצה רפואית כוזבת על סמך שמועות חורגת ממתחם הסבירות ומקימה חובת פיצוי לנפגע.
סוגיית השימוש בהליכי בריאות הנפש מעוררת שאלות כבדות משקל של חירות האדם וכבודו. לפיכך, מקרים שבהם גורם רפואי ממליץ על שלילת חירות ללא בסיס עובדתי ממשי עלולים להוביל לעוולת לשון הרע באשפוז כפוי. במאמר זה ננתח פסק דין עקרוני של בית המשפט העליון, המשרטט את גבולות האחריות המקצועית.
האיזון בין הגנה על שמו הטוב של אדם לבין תפקוד מערכות הבריאות מוסדר בחוק איסור לשון הרע, תשכ״ה-1965. בנוסף, פנייה לגורם מוסמך עלולה להכתים אדם כחולה נפש הזקוק לסגר. לפיכך, מכתב כזה מהווה פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק.
לצד זאת, החוק מעניק הגנות שונות למפרסמים. עם זאת, הגנת ״פרסום מותר״ לפי סעיף 13(9) מעניקה חסינות לדיווחים שנעשו על פי דין או לרשות מוסמכת. בנוסף, סעיף 15 מעניק הגנת תום לב בנסיבות מוגדרות.
עם זאת, הפסיקה מחייבת עמידה בתנאי סבירות נוקשים. כתוצאה מכך, הגנת תום הלב דורשת הוכחה כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר. במקביל, חוק לטיפול בחולי נפש, תשט״ו-1955. התיר אשפוז כפוי רק במצבי סיכון עצמי או סיכון לזולת.
נסיבות המקרה: ע״א 211/82 לאה נאנס נ' דר' סוזי פלורו
המערערת, אחות מעשית שעלתה מפולין. לעומת זאת, התקבלה בשנת 1971 לקורס השלמה בבית הספר לאחיות ליד בית החולים שיבא. לקראת סיום הקורס הגיעו להנהלה שמועות בדבר אי-יציבותה הנפשית. מנהלת בית הספר דרשה מן התלמידה להיבדק אצל פסיכיאטר.
המערערת סירבה לבדיקה, ובעקבות כך הנהלת בית הספר הפסיקה את לימודיה. לדוגמה, במקביל, המשיבה, פסיכיאטרית מנהלת היחידה לילדים ונוער בשיבא שנתנה שירותים למוסד, שיגרה מכתבים לפסיכיאטר המחוזי. במכתבים אלה תיארה המשיבה מצב פרנואידי מתדרדר וביקשה בדיקה כפויה או אשפוז.
בהמשך לכך, שלחה המשיבה מכתב שני שבו דרשה להפעיל צו אשפוז מיידי. לדוגמא, הפסיכיאטר המחוזי אכן נתן היתר אשפוז ביום 1.1.1973. למעשה, המשיבה מעולם לא ראתה את המערערת ומעולם לא בדקה אותה אישית.
שימו לב: המלצה על סנקציה שלילת חירות רפואית דורשת בדיקה קלינית ישירה. הסתמכות על עדויות שמיעה של צדדים שלישיים יוצרת סיכון משפטי חמור.
ההליך בערכאה הדיונית וטענות הצדדים
המערערת הגישה תביעת נזיקין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כלומר, השופט טלגם דחה את התביעה וקבע כי עומדות לרופאה הגנת פרסום מותר והגנת תום לב. בעקבות כך, הגישה המערערת ערעור לבית המשפט העליון.
טענות המערערת התמקדו בנקודות הבאות:
-
המשיבה ייחסה לה מחלת נפש חמורה בכתב ללא כל בדיקה מוקדמת.
-
המכתבים הציגו מצג שווא של בדיקה אישית ישירה מול הפסיכיאטר המחוזי.
-
לא התקיים כל סיכון פיזי שמצדיק דרישה לאשפוז כפוי דחוף.
מנגד, המשיבה טענה להגנות שונות בדין:
-
התקיימה חובה מקצועית ומוסרית לדווח על חשד למחלה נפשית.
-
הפנייה נעשתה על בסיס נתוני הפסיכולוגית של בית הספר לאחיות.
-
הרופאה זכאית לחסינות עובד ציבור לפי סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין.
הכרעת בית המשפט העליון: לשון הרע באשפוז כפוי
בית המשפט העליון קיבל את הערעור פה אחד. אולם, כבוד השופט א' גולדברג כתב את פסק הדין העיקרי. והשופטות ש' נתניהו וי' וייס הסכימו עמו. השופטים קבעו כי מכתבי המשיבה מהווים לשון הרע מובהקת.
ראשית, בית המשפט דחה את תחולת סעיף 13(9) לחוק. אמנם, השופטים הבהירו כי בית ספר לאחיות אינו מהווה ״רשות מוסמכת כדין״. סעיף זה מעניק חסינות מוחלטת ולכן בתי המשפט מפרשים אותו באופן דווקני ומצמצם.
שנית, בית המשפט שלל את הגנת תום הלב של הרופאה. ואולם, השופט גולדברג הדגיש כי מכתבי הרופאה יצרו רושם מטעה כאילו ערכה בדיקה קלינית ישירה. התנהלות זו חרגה ממתחם הסבירות הרפואי והמשפטי כאחד.
אזהרה: ייחוס מחלת נפש ודרישת שלילת חירות ללא תשתית עובדתית ישירה מהווה רשלנות רפואית ועוולה אזרחית הנושאת חבות כספית.
שלילת חסינות עובד ציבור בעת התרשלות
המשיבה טענה להגנת עובד ציבור לפי סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). יחד עם זאת, בית המשפט העליון ניתח את גבולות החסינות המנהלית. השופטים פסקו כי החסינות אינה מגנה על מעשים שיש בהם משום התרשלות.
פסיכיאטר סביר ונבון אינו דורש אשפוז כפוי על סמך שמועות בלבד. מאידך, חוק לטיפול בחולי נפש, תשט״ו-1955, התנה אשפוז כפוי בקיומה של סכנה ממשית. במקרה זה, דוחות הפסיכולוגית לא הצביעו על סכנה לאיש.
לפיכך, נקבע כי המשיבה התרשלה בעריכת המכתבים ובדרישת האשפוז. מצד שני, כתוצאה ישירה מכך, נשללה חסינותה כעובדת ציבור. בית המשפט העליון חייב את המשיבה לשאת באחריות אישית לנזקי המערערת.
השוואת הגנות משפטיות שנדונו בפסק הדין טענת ההגנה עמדת בית המשפט המחוזי הכרעת בית המשפט העליון פרסום מותר (סעיף 13)התקבלה (פעולה במסגרת תפקיד)נדחתה; המוסד אינו רשות מוסמכת הגנת תום לב (סעיף 15)התקבלה (כוונה לסייע למערערת)נדחתה; הפרסום חרג ממתחם הסביר חסינות עובד ציבור (סעיף 7)לא נפסלה בערכאה הראשונה נדחתה עקב התרשלות מקצועית חמורה
התוצאה האופרטיבית והשלכות הרוחב
השופט גולדברג סיכם את פסק הדין בהוראה אופרטיבית ברורה וחד-משמעית. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. השופטים החזירו את התיק לערכאה הדיונית לשם פסיקת סכום הפיצויים למערערת.
בנוסף לכך, השית בית המשפט העליון על המשיבה תשלום הוצאות משפט בסך 1,000 שקלים חדשים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. השופטים ציינו כי פרקטיקת האשפוז בכפייה דורשת הסדרה חקיקתית קפדנית יותר כדי למנוע פגיעה עתידית בזכויות יסוד.
צעדים מעשיים במקרה של דיווח פסיכיאטרי פוגעני
-
איסוף תיעוד רפואי מלא. דרשו לקבל לידיכם את מלוא המכתבים, הדוחות וההפניות שנשלחו לפסיכיאטר המחוזי או לכל גורם אחר.
-
בדיקת קיומה של בדיקה מקדימה. בדקו האם הרופא החתום על המלצת האשפוז פגש אתכם ושוחח עמכם באופן ישיר.
-
בירור עילת המסוכנות. ודאו האם הדיווח כלל טענות שווא בדבר מסוכנות פיזית שלא התקיימה במציאות.
-
פנייה לייעוץ משפטי מוקדם. התייעצו עם עורך דין המתמחה בתחום לשון הרע באשפוז כפוי לבחינת הגשת תביעת נזיקין.
שאלות ותשובות
האם רופא רשאי להמליץ על אשפוז כפוי על סמך דיווח של בן משפחה בלבד?
רופא אינו רשאי לקבוע אבחנה פסיכיאטרית מחייבת או לדרוש צו אשפוז ללא בדיקה עצמאית. חוות דעת כזו חורגת מרמת הזהירות המקצועית הנדרשת מרופא סביר.
מתי פנייה לרשויות הבריאות תיחשב כפרסום מוגן מתביעה?
פנייה תזכה להגנה רק כאשר הפונה מדווח על עובדות אמיתיות הידועות לו אישית. מבלי להציג השערות כדיאגנוזה רפואית מוגמרת. הדיווח חייב להישאר בגבולות הסבירות והזהירות.
האם כוונה טובה מגנה מפני תביעת לשון הרע באשפוז כפוי?
כוונות טובות אינן מעניקות פטור מאחריות אזרחית. בית המשפט העליון הבהיר. כי תום לב במטרת הפנייה אינו מכשיר תוכן רשלני ומטעה המופיע בתוך הפנייה עצמה.
מה הפיצוי שניתן לקבל בתביעת דיבה עקב דרישת אשפוז שווא?
הפיצוי תלוי בהיקף הפגיעה בשמו הטוב של האדם. במשך ההליכים שנכפו עליו ובנזקים הממוניים והנפשיים שנגרמו כתוצאה מהפרסום המעוול.
סיכום הדברים ומשמעות ההלכה
פסק הדין בעניין נאנס נגד ד״ר פלורו מהווה נדבך מרכזי בהגנה על זכויות מטופלים ואזרחים. ההלכה המשפטית מבהירה לכלל הגורמים הרפואיים כי שלילת חירות ואבחון נפשי אינם הפקר. נקיטת הליכים בלתי זהירים חושפת את הגורם המדווח לתביעות נזיקין אישיות בגין לשון הרע באשפוז כפוי.
