בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, קבע אמות מידה חשובות בנוגע לזכות הגישה לאמצעי התקשורת. פסק הדין בג״ץ 6218/93, ד״ר שלמה כהן, עו״ד נ' לשכת עורכי הדין, עסק בשאלה האם חבר ועד לשכת עורכי הדין יכול לחייב את הלשכה לפרסם מאמר ביקורת בבטאונה ״עו״ד מידע״. בית המשפט דחה את העתירה, ובכך חידד את ההבחנה בין כלי תקשורת ציבוריים לפרטיים, ואת גבולות ההתערבות השיפוטית בשיקול דעתם של גופים המוציאים לאור כתבי עת. במקרה זה, כאשר גוף ציבורי כמו לשכת עורכי הדין דוחה עתירה, כדאי להכיר את ההליך הנכון באמצעות המדריך המעשי בנושא עתירה מנהלית: מתי, למי ואיך מגישים.
ההליך, הצדדים והרקע למקרה
זכות הגישה לאמצעי התקשורת הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, ההליך, בג״ץ 6218/93, ד״ר שלמה כהן, עו״ד נ' לשכת עורכי הדין. נידון בפני כבוד הנשיא מ' שמגר, כבוד השופט ג' בך וכבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. פסק הדין ניתן ביום 26.03.1995. העותר, ד״ר שלמה כהן, כיהן כחבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. בהקשר של זכויות הגישה לאמצעי תקשורת, ניתן לראות כי הנושא קשור גם לזכות קניינית בהאזנת סתר: מה אומר החוק?, כפי שעולה מניתוח פסק הדין בעניין ד"ר שלמה כהן.
הוא ביקש לפרסם בבטאון ״עו״ד מידע״ מאמר המבקר את תפקוד הלשכה וראשיה.
עורך הבטאון סבר כי במאמר יש חשש לפגיעה אישית. לכן, הוא העביר אותו לאישור ״ועדת המערכת״. בנוסף, ועדה זו הוקמה על ידי הוועד המרכזי במטרה לסנן רשימות ומאמרים שנויים במחלוקת. היא פעלה בהתאם להחלטת הוועד מיום 16.03.1993.
שקבעה כי בבטאון לא יתפרסמו טורים אישיים אלא רק מאמרים מקצועיים ואינפורמטיביים. עם זאת, ועדת המערכת אישרה ברוב דעות את פרסום המאמר, ואף נתנה זכות תגובה לנפגע העיקרי ממנו.
בהמשך לכך, הוועד המרכזי דן בעניין. כתוצאה מכך, הוא החליט ברוב דעות ביום 09.11.1993 לפסול את פרסום המאמר. הסיבה לפסילה הייתה כי המאמר נתפס כ״מאמר של ניגוח קבוצה בקבוצה״, שאינו עומד בקריטריונים שנקבעו. העותר הגיש עתירה לבג״ץ. לאחר שהעתירה הוגשה, היה ברור שהעותר בחר בדרך זו מתוך הבנה של תהליכים משפטיים, כפי שמפורט במדריך בנושא הגשת עתירה מנהלית: מתי, איך ולמה לפנות לבית המשפט.
הוא דרש לחייב את הלשכה לפרסם את מאמרו בגיליון הקרוב של הבטאון.
השאלה המשפטית המרכזית וטענות הצדדים
השאלה המשפטית המרכזית הייתה, האם לעותר, כחבר בלשכה המבקש לפרסם ביקורת בבטאון סטטוטורי-ציבורי, קיימת זכות גישה לאמצעי התקשורת. זכות זו הייתה עשויה לחייב את הלשכה לפרסם את מאמרו, גם אם הוועד המרכזי שלה פסל אותו. כמו כן, בית המשפט בחן האם עקרון ״הבמה הציבורית״ ודוקטרינת ההגינות, שפותחו בהקשר של התקשורת האלקטרונית, חלים גם על כתב עת מקצועי המוצא לאור על ידי גוף סטטוטורי.
העותר טען כי ״עו״ד מידע״ הוא נכס ציבורי. הוא ממומן על ידי כלל חברי הלשכה ומופץ לכולם. לכן, לטענתו, הוא מהווה ״במה ציבורית״ מובהקת הכפופה לדיני המשפט המנהלי ולעקרון חופש הביטוי במובנו הרחב, לרבות זכות הגישה לאמצעי התקשורת. לגישתו, מאחר שהבטאון הוא בעל אופי מונופוליסטי ואפקטיבי ביותר עבור קהל היעד של עורכי הדין, וזכות הגישה מתחזקת כשהיא מופעלת בשם ציבור (כנציג רשימה בבחירות), יש לחייב את פרסום המאמר. הנשיא שמגר תמך בגישה זו בדעת מיעוט.
לעומת זאת, לשכת עורכי הדין טענה כי לוועד המרכזי סמכות שבשיקול דעת. לעומת זאת, סמכות זו מאפשרת לו לעצב את אופי הבטאון ולהגבילו לתוכן אינפורמטיבי בלבד. כל זאת, כל עוד אין הפליה או שימוש לרעה בסמכות. השופט ג' בך והשופטת ט' שטרסברג-כהן, בדעת רוב, קיבלו טענה זו.
הם הדגישו כי דוקטרינת ההגינות, שפותחה בשל מחסור פיזי בתדרי שידור ורישוי ממלכתי בתקשורת האלקטרונית. לדוגמה, אינה חלה מטיבה על עיתונות כתובה. לדעתם, הבטאון עוצב כערוץ אינפורמטיבי ולא כזירת פולמוס אישי. ולכן אינו מהווה ״במה ציבורית״ הפתוחה לכל דעה.
הוועד פעל בסמכות ובתום לב, ומדיניותו חלה באופן שווה על כלל הדעות. לדוגמא, על כן, אין עילה להתערבות שיפוטית המחייבת פרסום מאמר החורג מהמתכונת שנקבעה.
הכרעת בית המשפט ונימוקי הרוב
בית המשפט העליון, ברוב דעות של השופט ג' בך והשופטת ט' שטרסברג-כהן, דחה את העתירה. כלומר, בית המשפט קבע. כי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין פעל בסמכות כאשר הוא החליט על אופי הבטאון ״עו״ד מידע״. לדעת הרוב, הבטאון נועד לשמש ערוץ אינפורמטיבי ומקצועי בלבד.
ולא במה לפולמוס אישי או לניגוח קבוצתי.
השופט בך ציין. אולם, כי החלטת הוועד המרכזי לצמצם את הפרסומים בבטאון לא נועדה להשתיק את האופוזיציה. אדרבה, היא באה למנוע שימוש בבטאון כפלטפורמה תעמולתית מצד הגורמים השולטים בלשכה. בכך הוא ראה שמירה על אופיו האינפורמטיבי של הבטאון.
השופט בך קבע כי דוקטרינת ההגינות. אמנם, שהתפתחה בהקשר של תקשורת אלקטרונית בגלל אופייה המונופוליסטי ומגבלות תדרי השידור. אינה חלה על עיתונות כתובה, לרבות בטאון הלשכה. הוא הדגיש את החשיבות בשמירה על האוטונומיה של אמצעי התקשורת בעיצוב תוכנם.
השופטת שטרסברג-כהן הצטרפה לדעת השופט בך. ואולם, היא חיזקה את הקביעה. כי אין לכפות על בטאון הלשכה לפרסם כתבה שחורגת באופן בולט מאופיו וממסגרתו האינפורמטיבית. היא הדגישה כי ״לא כל כלי תקשורת ציבורי משמש 'פורום ציבורי'״.
לדעתה, בטאון הלשכה אינו מהווה זירה להחלפת דעות חופשית באותה מידה כמו לוח מודעות ציבורי או רשות שידור. יחד עם זאת, שחובותיהם כ״במה ציבורית״ מעוגנות בחוק.
השופטים קבעו כי כל עוד הלשכה פועלת בתום לב, ללא אפליה, ובהתאם למדיניות שנקבעה בסמכות. מאידך, בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתה. חשוב לציין כי הם לא מצאו כל אינדיקציה לשימוש לרעה מצד הלשכה. פסיקה זו מדגישה את חשיבות גבולות ההתערבות השיפוטית.
היא מכבדת את האוטונומיה של גופים ציבוריים בניהול ענייניהם הפנימיים.
משמעויות מעשיות והשלכות על זכות הגישה לאמצעי התקשורת
פסק הדין בפרשה זו מספק בהירות חשובה בנוגע להיקף זכות הגישה לאמצעי התקשורת. הוא קובע כי גוף סטטוטורי-ציבורי המוציא לאור כתב עת אינו מחויב להעניק ״זכות גישה״ בלתי מוגבלת לכל מי שרוצה לפרסם ביקורת. המגבלות על תוכן הפרסום חייבות להיקבע כדין, להיות מופעלות ללא אפליה ובתום לב, ותוך שמירה על סבירות.
הפסיקה מבחינה בין דוקטרינת ההגינות ועקרון ״הבמה הציבורית״ כפי שהם חלים על תקשורת אלקטרונית. מצד שני, לבין עיתונות כתובה. תקשורת אלקטרונית, עם רישיונות ומשאבים מוגבלים, כפופה לחובות רחבות יותר. לעומת זאת, עיתונות כתובה, גם אם היא בבעלות ציבורית, נהנית מאוטונומיה רחבה יותר בעיצוב תוכנה.
לכן, זהו פסק דין שמשרטט את גבולות ההתערבות השיפוטית. לסיכום, הוא מגדיר את שיקול הדעת של גופים ציבוריים המפעילים כלי תקשורת מטעמם.
ההבדל בין תקשורת אלקטרונית לעיתונות כתובה
הדיון בפסק הדין הדגיש הבחנה מהותית בין תקשורת אלקטרונית (רדיו, טלוויזיה) לעיתונות כתובה. בתחום התקשורת האלקטרונית, המשאבים (תדרי שידור) מוגבלים ומוענקים ברישוי ממלכתי. לכן, המחוקק הטיל על גופים אלה חובה רחבה יותר לאפשר זכות גישה לאמצעי התקשורת. החוקים הרלוונטיים, כמו חוק רשות השידור וחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מחייבים מתן ביטוי הולם למגוון דעות והשקפות הרווחות בציבור.
מנגד, לגבי העיתונות הכתובה, החוק לא הטיל חובות פרסום דומות. לאור, למעט חריגים מוגדרים כמו פרסום תיקון או הכחשת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965. בתי המשפט בארה״ב, כפי שצוין בפסק הדין, נטו בעבר להכיר בזכות גישה מוגבלת לתקשורת אלקטרונית. אך דחו אותה ביחס לעיתונות כתובה.
הנימוק העיקרי לכך היה כי בעיתונות הכתובה אין מגבלה פיזית דומה. בהתאם, וקיימים אמצעים אלטרנטיביים לביטוי עצמי (כמו פרסום עלונים או פליירים).
מהי ״במה ציבורית״ וכיצד היא רלוונטית?
עקרון ״הבמה הציבורית״ (Public Forum) הוא מושג משפטי שמקורו במשפט האמריקאי. למעשה, אך הוא רלוונטי גם לדיון בזכות הגישה. במה ציבורית היא מקום או אמצעי תקשורת שמיועד, מעצם טיבו, להחלפת דעות וביטויים. דוגמאות מסורתיות לכך הן פארקים וכיכרות ציבוריות. עקרון ״הבמה הציבורית״ (Public Forum) הוא מושג משפטי שמקורו במשפט האמריקאי, אך הוא רלוונטי גם לדיון בזכות הגישה, כפי שמוסבר במדריך המעשי בנושא קבלת מידע מרשויות ציבוריות: מדריך מעשי לחופש המידע.
רשות השידור בישראל נחשבת אף היא ל״במה ציבורית״ בשל אופייה הממלכתי וקביעת חובותיה בחוק.
במקרה הנדון, העותר טען כי בטאון ״עו״ד מידע״ הוא במה ציבורית מובהקת. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי הבטאון, שאופיו הוכתב על ידי הוועד המרכזי כאינפורמטיבי בלבד. אינו נחשב ל״במה ציבורית״ במובן הרחב. הוא אינו פתוח באופן בלתי מוגבל לכל דעה.
הפסיקה האמריקאית, כפי שהובא, מבחינה בין פורומים ציבוריים מסורתיים או כאלה שיועדו מראש לביטוי חופשי. לבין משאבים ציבוריים אחרים שאינם כאלה. במקרים האחרונים, ניתן להטיל הגבלות על חופש הביטוי, ובלבד שהן סבירות.
פעולה נכונה מול גופים סטטוטוריים
כאשר עומדים מול גוף סטטוטורי המוציא לאור כלי תקשורת, חשוב להבין את גבולות זכות הגישה לאמצעי התקשורת. הנה כמה צעדים שכדאי לשקול:
-
בחינת אופי הפרסום: יש לבדוק מהו אופיו המוגדר של כלי התקשורת (לדוגמה, אינפורמטיבי, מקצועי, חדשותי). אם כלי התקשורת מוגדר כאינפורמטיבי בלבד, סביר להניח שפרסומי ביקורת אישית או פולמוס לא יאושרו.
-
עמידה בקריטריונים: וודאו שהמאמר או הפרסום המוצע עומד בקריטריונים שנקבעו על ידי הגוף המפרסם. במקרה של לשכת עורכי הדין, הקריטריונים הגבילו את הפרסומים למאמרים מקצועיים ואינפורמטיביים.
-
הימנעות מהפליה: אם נראה כי הגוף הציבורי מפעיל אפליה בין פרסומים דומים או מונע פרסום מתוך שיקולים זרים, ייתכן שקיימת עילה להתערבות משפטית.
-
חיפוש אמצעים אלטרנטיביים: יש לשקול אם קיימים אמצעי תקשורת אלטרנטיביים בעלי אפקטיביות סבירה להפצת המסר. היעדר אלטרנטיבות יכול לחזק את הטענה לזכות גישה לאמצעי התקשורת, אך אינו ערובה לקבלתה.
-
ייעוץ משפטי: בכל מקרה של מחלוקת, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי מקצועי. עורך דין המתמחה בתחום המשפט המנהלי וחופש הביטוי יכול לסייע בהערכת הסיכויים להצלחת עתירה ובבחירת הדרך הנכונה לפעולה.
סיכום: איזון בין חופש ביטוי לאוטונומיה
פסק הדין בבג״ץ 6218/93 מדגיש את המתח הטבוע בין עקרון חופש הביטוי לבין האוטונומיה של אמצעי התקשורת, במיוחד כאשר מדובר בגופים ציבוריים. בית המשפט קבע כי גופים אלו, כמו לשכת עורכי הדין, רשאים לקבוע את אופיו ותכניו של בטאונם, כל עוד ההחלטות מתקבלות בתום לב, ללא אפליה, ובהתאם לסמכות. זכות הגישה לאמצעי התקשורת אינה בלתי מוגבלת, והיא תלויה באופי כלי התקשורת, במטרותיו ובמדיניות שנקבעה לו. למרות חשיבותו העליונה של חופש הביטוי, בית המשפט נמנע מכפיית שינוי באופי הבטאון.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
