כן, קבע נשיא בית המשפט העליון א' ברק בפסק דין זינגר. כאשר כתב אישום כולל אישום בשיבוש הליכי משפט, ובמסגרת בקשה לעדות מוקדמת נחשף השופט למידע רגיש בנוגע לאיומים על עד מדינה – יש להפריד בין ההליכים. הפרת הוראות להפרדת התיקים מחייבת את פסילת המותב מלדון בתיק העיקרי, גם אם השופט סבור בתום לב שאין בכך פגם.
פסק דין זינגר. לפיכך, שניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ביום 4 ביולי 1996. עוסק בסוגיה מהותית בדיני פסלות שופטים: מתי חשיפה למידע חסוי בהליך נלווה פוגעת ביכולתו של שופט לדון בתיק העיקרי באופן המצדיק את פסילתו. המקרה מתמקד במצב שבו שופטת נחשפת לחומר מבקשה לעדות מוקדמת של עד מדינה.
ומטיל אור על החובה לשמור על הפרדה בין הליכים משפטיים שונים הנוגעים לאותו נאשם.
עדות מוקדמת היא הליך חריג המאפשר לבית המשפט לגבות עדות של עד לפני מועד הדיון הרגיל. בנסיבות מיוחדות. בנוסף, סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982. מסדיר הליך זה כאשר קיים חשש שעד לא יוכל להעיד במועד הקבוע.
או שמתעוררים איומים על העד. עם זאת, מטבע הדברים, בקשות מסוג זה מלוות לעיתים בחומר חסוי ורגיש שאינו נחשף לרוב הצדדים.
עקרון הפסלות מדין קנאה מחייב. כתוצאה מכך, כי שופט לא ישב בדין בעניין שבו קיים חשש ממשי למשוא פנים. חשש זה יכול לנבוע מקשרים אישיים, מעורבות קודמת בעניינו של הנאשם. או – כפי שנקבע בפסק דין זה – מחשיפה למידע שעלול להטות את שיקול הדעת השיפוטי.
המבחן הוא אובייקטיבי: האם אדם סביר, המיודע בעניינו של התיק. לעומת זאת, היה חושש למשוא פנים לו השופט ידון בתיק.
פרטי ההליך והעובדות הרלוונטיות
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים דן בע״פ 2967/96. לדוגמה, בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25 באפריל 1996. לפני כבוד הנשיא א' ברק ישב הדיון.
כנגד המערער, נחום זינגר, הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. לדוגמא, 2/96). כתב האישום כלל, בין היתר, אישום בגין השמדת ראיה ושיבוש הליכי משפט. לאחר הקראת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לגביית עדות מוקדמת של עד מדינה.
נוכח חשש לאיומים שהופעלו עליו ועלולים היו למנוע ממנו להעיד בחופשיות.
בסעיף 7 לבקשתה ציינה באת כוח המדינה. כלומר, כי היא עותרת לדיון בבקשה בפני נשיא בית המשפט המחוזי או סגנו. ״למען לא ליצור כל אפשרות של דעה קודמת אצל השופט ששומע את התיק״. הבקשה נידונה בפני סגן הנשיא השופט א' פלפל.
שהורה בהחלטתו מיום 14 במרץ 1996. אולם, כי הפרוטוקול והבקשה יישמרו בתיק נפרד ולא יובאו לידיעת השופט הדן בתיק העיקרי. כמו כן נקבע. כי העדות המוקדמת עצמה תישמע על ידי שופטת אחרת – כבוד השופטת ב' אופיר-תום.
ההפרה בפועל של הוראות ההפרדה
למרות הוראותיו הברורות של השופט פלפל. אמנם, בפועל הובא מלוא היקף החומר הנוגע לבקשת העדות המוקדמת לידיעת השופטת שאמורה הייתה לדון בתיק העיקרי. בא כוח המערער הגיש בקשה לפסילת השופטת מלדון בתיק. בטענה כי חשיפתה לחומר זה עלולה ליצור דעה קדומה כלפי הנאשם.
עמדת השופטת וטענות הצדדים
השופטת אופיר-תום סירבה לפסול עצמה. ואולם, בהחלטתה היא ציינה כי יש להצטער על כך שהוראת השופט פלפל לא קוימה. אך אין במחדל זה כדי לפסלה מלדון בעניין. לשיטתה, החשד להפעלת איומים על העד הוא ממילא אינטגרלי לנושאים המועלים בכתב האישום עצמו.
שעניינו בעבירות שיבוש הליכי משפט. יחד עם זאת, ולכן כל שופט שאמור לקבל את התיק לטיפולו היה נחשף למידע דומה בסופו של דבר. עוד הוסיפה השופטת כי שמיעת הבקשה ונימוקיה שונה מידיעת ההחלטה שהתקבלה.
מנגד טען בא כוח המערער. מאידך, כי חשיפה למידע הקשור לבקשת העדות המוקדמת – לרבות פרטים על איומים על עד המדינה – יוצרת משוא פנים לכאורה. שכן המידע נוגע באופן ישיר לאישום בשיבוש הליכי משפט המיוחס לנאשם. לפיכך, הדיון בתיק העיקרי חייב להתנהל בפני שופט שלא נחשף לחומר זה.
ההכרעה השיפוטית ונימוקיה
הנשיא ברק קיבל את הערעור וקבע. מצד שני, כי אין זה ראוי שהשופטת תמשיך לשבת בדין בתיק העיקרי. בנימוקיו הדגיש הנשיא כי כאשר כתב האישום כולל אישום בדבר שיבוש הליכי משפט. ומתבקשת שמיעה מוקדמת של עד בטענת איומים.
אין זה ראוי שהשופט השומע את העדות המוקדמת יהיה גם השופט הדן בתיק העיקרי – אלא. לסיכום, אם מובטח. כי לא יישמעו בפניו דברים שאינם ראויים להישמע בפני הדן בהליך העיקרי.
הנשיא ברק כינה זאת ״הקרבה היתירה״ שבין האישום הפלילי לבין הטעם העומד בבסיס הבקשה לעדות מוקדמת. לאור, לדבריו, קרבה זו יוצרת חשש ממשי למשוא פנים. במיוחד כאשר לא ננקטו אמצעים למנוע מהשופט לקבל מידע הרלוונטי לאישום העיקרי. הנשיא ציין כי חרף בקשת הפרקליטות.
וחרף הוראת השופט פלפל – הובא מלוא היקף החומר לידיעת השופטת. בהתאם, הפרדה כזו לא נעשתה בעניין שלפניו.
בית המשפט הוסיף כי יש להפריד בין שני ההליכים. למעשה, ויש לדאוג שלא יובאו לידיעת השופט הדן בחקירה המוקדמת נתונים שאין עליו לדעת עליהם כמי שדן בתיק לגופו. עם זאת, קבע בית המשפט כי השופטת רשאית להמשיך ולשבת בגביית העדות המוקדמת עצמה. שכן הליך זה אינו כרוך באותו חשש למשוא פנים.
העקרונות המנחים מפסק הדין
פסק דין זינגר מבסס מספר עקרונות יסוד בדיני פסלות שופטים:
-
חובת ההפרדה בין הליכים: כאשר קיים קשר תוכני בין מידע חסוי בהליך נלווה לבין יסודות כתב האישום בהליך העיקרי, יש להפריד בין השופטים הדנים בכל הליך.
-
ציות להוראות מנהליות: הוראות שנועדו למנוע חשיפה למידע – כגון הפרדת תיקים – מחייבות ציות קפדני. הפרתן עלולה להוביל לפסילת המותב גם אם השופט עצמו סבור שאין בכך פגם.
-
המבחן האובייקטיבי: אין מבחן לכאורה למשוא פנים אלא לחשש ממשי, בהתאם לאישיותו של השופט או לנסיבות העניין.
-
הבחנה בין הליכים: פסילה מהליך אחד אינה מחייבת פסילה מהליך אחר, ויש לבחון כל הליך לגופו.
מתי נוצר חשש למשוא פנים בהליכים פליליים
לא כל חשיפה למידע מחייבת פסלות. ראשית, הפסיקה קבעה כי החשש למשוא פנים צריך להיות ממשי וסביר, ולא מדומה. עם זאת, כפי שעולה מפסק דין זינגר. כאשר מתקיימים שלושה תנאים מצטברים – קרבה תוכנית בין המידע לאישום.
חוסר באמצעי הגנה מפני חשיפה. שנית, והפרה של הוראות להפרדה – החשש למשוא פנים הופך לממשי ומצדיק את פסילת המותב.
החשש למשוא פנים מתעורר בעיקר כאשר השופט נחשף למידע שאינו אמור להיות מובא בפניו בשלב הדיון בתיק העיקרי. שלישית, מידע על איומים על עד מדינה, שעשוי להצביע על מעורבות הנאשם בשיבוש הליכי משפט. הוא בעל השלכות ישירות על האופן שבו יתפס הנאשם בעיני השופט – ולכן אין להביאו לידיעת השופט הדן בתיק טרם שמיעת הראיות לגופן.
מה ניתן ללמוד מהמקרה לקראת הליכים פליליים
פסק דין זינגר מלמד כי יש להקפיד על מספר נקודות מהותיות:
-
זהירות בהגשת בקשות לעדות מוקדמת: יש להקפיד שבקשות מסוג זה יוגשו לגורם שאינו השופט הדן בתיק העיקרי.
-
שמירה על הפרדת תיקים: יש לדאוג להפרדה פיזית ומנהלתית בין תיק העדות המוקדמת לבין תיק האישום העיקרי.
-
תיעוד ההוראות: יש לתעד באופן ברור את ההוראות להפרדה ולוודא את ביצוען בפועל.
-
פנייה בעיתוי הנכון: בקשה לפסלות יש להגיש בשלב המוקדם ביותר האפשרי, לפני שהשופט סופג מידע נוסף שעלול להקשות על הטיעון.
סיכום והמלצה לפנייה לייעוץ משפטי
פסק דין זינגר מדגיש את החשיבות הרבה שמייחס המשפט הישראלי לשמירה על טוהר המשפט. מכאן, ועל תחושת הצדק בקרב הציבור. חשיפת שופט למידע חסוי מבקשה לעדות מוקדמת. בנסיבות שבהן קיים קשר ישיר בין אותו מידע לבין יסודות כתב האישום.
מחייבת את הפרדת ההליכים – גם אם השופט עצמו סבור שאינו מוטה. הטעם לכך הוא שהצדק אינו רק עניין של תום לב אישי. אלא גם – ואולי בעיקר – של מראית עין.
אם אתם מצויים בהליך פלילי וסבורים כי נוצר חשש למשוא פנים מצד השופט הדן בעניינכם. חשוב לפנות לייעוץ משפטי מקצועי בהקדם האפשרי. עורך דין פלילי מנוסה יוכל להעריך אם קיימות יסודות לבקשת פסלות. לנסח את הטיעונים המשפטיים הרלוונטיים, ולהגיש את הבקשה בעיתוי הנכון ובצורה המקצועית ביותר.
פסק דין זינגר מוכיח. כי לעיתים גם הפרה של הוראות מנהליות -. ולא רק התנהגות אישית של השופט – יכולה להצדיק שינוי של המותב השיפוטי.
שאלות ותשובות
מתי חשיפה למידע מבקשה לעדות מוקדמת מחייבת פסלות שופט?
כאשר קיים קשר תוכני ישיר בין המידע החסוי לבין יסודות כתב האישום בתיק העיקרי. ובמיוחד כאשר מדובר באישום בשיבוש הליכי משפט. בנוסף, יש לבחון האם ננקטו אמצעים למניעת החשיפה – ואם לא, החשש למשוא פנים מתעצם.
האם שופט שנחשף למידע חסוי יכול להמשיך לדון בהליך אחר הנלווה לאותו תיק?
כן, במקרים מסוימים. בפסק דין זינגר נקבע. כי השופטת שנפסלה מלדון בתיק העיקרי רשאית הייתה להמשיך ולשבת בגביית העדות המוקדמת עצמה. שכן הליך זה אינו כרוך באותו חשש למשוא פנים.
האם הפרת הוראות מנהליות להפרדת תיקים יכולה להוביל לפסילת שופט גם אם השופט לא ידע על ההפרה?
כן, פסק דין זינגר קובע. כי הפרת הוראות להפרדת תיקים יכולה להוביל לפסילת המותב גם. אם השופט עצמו סבור בתום לב כי אין בכך פגם. הסיבה לכך היא שמראית העין של הצדק חשובה לא פחות מהתנהלותו האמיתית של השופט.
מהו ההבדל בין חשש למשוא פנים לכאורה לבין חשש ממשי למשוא פנים?
חשש לכאורה מתבסס על מראית העין בלבד, ללא בחינה מעמיקה של הנסיבות. לעומת זאת, חשש ממשי נבחן לפי אמות מידה אובייקטיביות – האם אדם סביר, בנסיבות העניין. היה חושש למשוא פנים. פסק דין זינגר עוסק בחשש ממשי שנובע מ״הקרבה היתירה״ בין המידע לאישום.
האם ניתן לערער על החלטת בית משפט שדחה בקשת פסלות?
כן, במסגרת ערעור פלילי לבית המשפט העליון. בפסק דין זינגר, למשל. המערער הגיש ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסול את השופטת. ובית המשפט העליון קיבל את הערעור.
