האם ערכאת ערעור משמעתית רשאית להקל בעונש שהוטל על עורך דין על הפרת נאמנות?
בית המשפט העליון קבע כי ערכאת ערעור משמעתית אינה רשאית להתערב במידת העונש שהוטל על עורך דין אלא במקרים חריגים של פגם ממשי בגזר הדין. מסירת הסברים כוזבים בנוגע לטיפול בכספי נאמנות מהווה הפרת חובת נאמנות חמורה המצדיקה עונש משמעתי של השעיה מהמקצוע, ולא רק נזיפה.
פסק הדין בע״א 15/87 מהווה אבן דרך משמעותית בדיני המשמעת של עורכי דין בישראל. לפיכך, המקרה עוסק בסוגייה מרכזית: גבולות שיקול הדעת של ערכאת הערעור המשמעתית בבואה להקל בעונש שהוטל בערכאה הראשונה. הפסיקה נסבה סביב הפרת חובת נאמנות של עורכת דין שהחזיקה כספי פיקדון בנאמנות עבור צדדים לעסקת מקרקעין.
והשלכותיה רלוונטיות לכל עורך דין המטפל בנכסי לקוחות ובכספי נאמנות.
עורך דין המייצג צדדים לעסקה נדרש לפעול במסירות ובתום לב כלפי כל אחד מהצדדים. בנוסף, חובה זו נקבעת בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ״ו-1986. המחייב את עורך הדין לייצג את לקוחו בנאמנות ובמסירות תוך שמירה על הגינות. ועל כבוד המקצוע. מקור: הגבלה על גובה שכר הטרחה שמותר לקבלן לדרוש מהקונה לשלם לע….
בנוסף, סעיפים 53, 54 ו-61(1)(2)(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ״א-1961, מסדירים את העבירות המשמעתיות האפשריות. עם זאת, חובת הנאמנות חלה גם כאשר עורך הדין מחזיק כספים בנאמנות עבור הצדדים לעסקה. מסירת מידע כוזב או הסברים שקריים בנוגע לטיפול בכספים אלה מהווה הפרה מהותית של חובת האמון.
פסק הדין המפורט: ע״א 15/87
ביום 22 באפריל 1982 נחתם הסכם למכירת מגרש בין המתלונן לבין שתי נשים שמכרו את הנכס. כתוצאה מכך, עורכת הדין המשיבה קיבלה על עצמה לייצג את שני הצדדים ולטפל בהעברת הזכויות. בהתאם להסכם הופקד בידיה, כנאמנה עבור שני הצדדים. סכום של 70,000 שקלים ישנים לתשלום מס השבח.
בפועל, המשיבה לא שילמה את הפיקדון במועדו. לעומת זאת, היא מסרה למתלונן וללשכה סדרת הסברים כוזבים: טענה בדבר ״בעיה עם מס עיזבון״. טענה שהחיוב במס עלה על סכום הפיקדון, טענה שכבר שילמה את המס. וטענה שקיבלה הוראה מאחת המוכרות לעכב את התשלום.
כל ההסברים הללו נמצאו בלתי נכונים.
ההליך בערכאות המשמעתיות
בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב הרשיע את המשיבה. לדוגמה, וגזר עליה עונש השעיה למשך חודש ימים. על גזר דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי. שקיבל את הערעור והמיר את עונש ההשעיה בעונש נזיפה בלבד.
הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין הגיש ערעור לבית המשפט העליון.
ארבעת הטעמים של בית הדין המשמעתי הארצי
בית הדין המשמעתי הארצי נימק את הקלת העונש בארבעה טעמים: ראשית. לדוגמא, סבר שמדובר במעשה רשלנות בלבד ולא בעבירת משמעת; שנית. טען שלא נטענו טענות בערכאה הראשונה לעניין מעמד המתלונן כלקוח; שלישית. סבר שהערכאה הראשונה הושפעה מעותק גזר דין קודם שצורף לתיק בטעות; רביעית.
קבע שלא נגרם למתלונן נזק ממשי.
הכרעת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון, מפי השופט ש' לוין ובהסכמת הנשיא מ' שמגר והשופט א' גולדברג. כלומר, קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי. בית המשפט בחן כל אחד מארבעת הטעמים ומצא כי כולם שגויים.
ראשית, מהסכם המכירה ומהראיות שהוצגו עלה במפורש. אולם, כי המשיבה הודתה שהוסכם שתייצג את שני הצדדים ותטפל בהעברת הזכויות. וכי החזיקה בפיקדון גם כנאמנה עבור המתלונן. מסירת גרסאות כוזבות לגבי סיבת העיכוב מהווה אפוא הפרת חובת אמון כלפי המתלונן.
ולא מעשה רשלנות בלבד.
שנית, שאלת מעמדו של המתלונן כ״לקוח״ לא הייתה שנויה במחלהערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
