הגנה עצמית ותוצאות קטלניות: ניתוח פסק דין

האם אדם יכול להיות מורשע בהריגה, כאשר הוא טוען שהפעולה שביצע הייתה בהגנה עצמית? זוהי הדילמה המשפטית המורכבת שהתעוררה במקרה הנדון. מדובר בערעור על הכרעת דין של בית משפט קמא. בית המשפט הרשיע את המערער בפשעים חמורים, כולל הריגה, לאחר עימות אלים בין שני גברים. מאמר זה ינתח את פסק הדין המשמעותי הגנה עצמית ותוצאות קטלניות, יסביר את הרקע, הטענות וההכרעה המשפטית. בדומה למקרים בהם נדרשת בקשת רשות ערעור על דחיית הרשעה בתקיפה, גם בערעור זה נבחנת התאמת ההרשעה לנסיבות המקרה.

הגנה עצמית ותוצאות קטלניות הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, המאמר יציג כיצד בית המשפט העליון התמודד עם שאלת מהימנות העדויות. הוא יסביר את המשמעויות של טענת הגנה עצמית. ואת חשיבותו של היסוד הנפשי בעבירות אלימות קטלניות. הקורא יקבל מידע מעשי על סוגייה משפטית סבוכה זו.

פרטי ההליך ורקע עובדתי

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, דן בע״פ 5373/12. בנוסף, הצדדים בהליך היו פנחס אבורמד נ' מדינת ישראל. המשנה לנשיאה א' רובינשטיין הוביל את ההרכב המשפטי. בית המשפט נתן את פסק הדין ביום 15.04.2015.

לפי כתב האישום, המערער והמנוח, ג'מאל כיוואן ז״ל, התנגשו ברכב ליד בניין המגורים של המערער. עם זאת, בעקבות התנגשות זו, פרץ ויכוח חריף בין השניים. המערער עזב את המקום לזמן קצר, אך חזר אליו כשהוא מצויד בסכין ובמוט ברזל.

המערער פגש ברידאל חמאדו ובחברו דיאא אלדין דיב, אשר היו עם המנוח. כתוצאה מכך, עד התביעה המרכזי, רידאל, טען כי המערער איים עליהם באומרו: ״אני ישרוף אתכם״. לאחר האיום, דקר המערער את המנוח מספר פעמים, דבר שגרם למותו. המנוח נדקר בגוו מימין, בפצע שחדר דרך הריאה הימנית.

וכן סבל מפצעי חתך ודקירה רבים נוספים בגופו ובגפיו. לעומת זאת, הדקירה הקטלנית גרמה לכשל נשימתי והלם.

עוד התברר, כי המערער הפר הוראה חוקית. לדוגמה, בעת האירוע, הוא היה נתון במעצר בית מלא בין השעות 22:00-06:00. על פי החלטה קודמת של בית משפט השלום. הפרה זו הובילה לאישום נוסף.

טענות הצדדים והשאלה המשפטית

המערער, פנחס אבורמד, הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של הריגה, איומים והפרת הוראה חוקית. לדוגמא, על עבירות אלו השית בית המשפט עונש מאסר מצטבר של 18 שנים בפועל. וכן פיצויים לעיזבון המנוח. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש. ניתן לראות כי המקרה דומה למקרים נוספים של דחיית ערעור על עונש מאסר בתיקי אלימות: הכרעת העליון.

הוא טען כי בית משפט קמא שגה בהערכת מהימנות העדויות.

המערער התייחס לעדותו של רידאל, עד התביעה המרכזי, כעדות יחידה של עד בעל עניין. כלומר, הוא הדגיש את הסתירות והפרכות הרבות שעלו בה. המערער טען כי גרסתו, שהועלתה בבית המשפט, עדיפה וכי עדותם של עדים נוספים מחזקת אותה.

עיקר טענות ההגנה התמקדו בסייג ההגנה העצמית. אולם, המערער טען כי הפעולות שבהן נקט היו דרושות באופן מיידי כדי להציל את חייו. הוא חש סכנה ממשית מצידו של המנוח. הוא ביקש מבית המשפט העליון לקבוע כי תנאי ההגנה העצמית מתקיימים במלואם בעניינו.

המערער הוסיף וטען לקיומם של מחדלי חקירה משמעותיים. אמנם, הוא ציין שהמשטרה לא בדקה סכין מתקפלת שנמצאה בזירה ולא את רכבו של המנוח. מחדלים אלה, לטענתו, פגעו באופן מהותי בהגנתו. בנוסף, המערער כפר בקיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהריגה.

הוא טען כי לא הייתה לו כל מודעות לאפשרות גרימת מותו של המנוח.

מנגד, המשיבה, מדינת ישראל, תמכה בפסק דינו של בית משפט קמא. ואולם, המשיבה טענה כי אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות. אלא במקרים חריגים. היא הדגישה כי בית משפט קמא התרשם ישירות מעדותו של רידאל וקבע אותה כמהימנה.

בית המשפט מצא שאותה עדות נתמכת בראיות נוספות.

המשיבה התייחסה לכך שגרסתו של המערער הייתה כבושה ומאוחרת. יחד עם זאת, הוא מסר אותה רק לאחר שהראיות המדעיות קשרו אותו לאירוע באופן ודאי. המשיבה טענה גם כי המערער צפה את התוצאה הקטלנית. היא הדגישה כי שימוש בסכין אכן מוביל למודעות לאפשרות גרימת מוות.

המשיבה דחתה את טענות מחדלי החקירה בטענה שמדובר בפרטים שוליים.

הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיה

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, בראשות ההרכב, דחה את הערעור על שני חלקיו. מאידך, בית המשפט העליון קבע כי לא נפל פגם בהערכת מהימנותו של רידאל. השופט א' שהם, שכתב את פסק הדין העיקרי. הסביר כי גרסתו של רידאל אומתה על ידי ראיות פיזיות ועדויות נוספות.

המערער לא סיפק הסבר משכנע לסתירות בגרסאותיו שלו.

יתרה מכך, בית המשפט העליון הדגיש את חשיבותם של שיקולים מהותיים בקביעת מהימנות העדים. מצד שני, הוא עמד על יתרון הערכאה הדיונית בהערכת ראיות ישירות. בית משפט קמא בחן את גרסאות המערער ורידאל לעומקן. הוא התמודד עם כל הסתירות, השאלות והקשיים שהתעוררו.

הוא מצא שיש להעדיף את גרסתו של רידאל על פני גרסתו הבלתי אמינה של המערער.

הגרסה של רידאל נתמכה, בין היתר, על ידי חוות הדעת הפתולוגית של פרופ' יהודה היס. לסיכום, חוות הדעת הצביעה על פצעי הגנה רבים על גופו של המנוח, בנוסף לדקירה הקטלנית. ממצאים אלה אינם מתיישבים עם טענת המערער שלא התכוון לפגוע במנוח.

היסוד הנפשי בעבירת ההריגה

בית המשפט העליון התייחס גם ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה. לאור, חוק העונשין, התשל״ז – 1977, בסעיף 298. מגדיר הריגה כגרימת מותו של אדם במעשה או במחדל אסורים. עבירה זו דורשת מחשבה פלילית מסוג ״פזיזות״, הכוללת מודעות לאפשרות גרימת מוות.

בית המשפט קבע כי המערער ידע וצפה בפועל, או לפחות היה עליו לצפות. בהתאם, כי חזרתו לזירת האירוע עם סכין ומוט ברזל מאיימים עלולה להוביל לפגיעה קטלנית. השופט שהם הדגיש כי שימוש חוזר בסכין באורך כזה עלול לגרום לחבלה חמורה ולמוות. לכן, המערער היה צריך לצפות תוצאה זו. ניתן לראות כי פסיקה זו תואמת את ההשלכות המשפטיות המפורטות בדחיית ערעור חבלה חמורה: משמעויות ויישום תיקון 113.

בהתאם לחזקת המודעות הכללית, אדם מודע למשמעות התנהגותו. למעשה, הוא מודע לטיבה הפיזי, נסיבותיה ולאפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שלה. בית המשפט מצא שהמערער היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין מעשה הדקירה למות המנוח הוכח.

היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה התקיים.

דחיית טענת ההגנה העצמית

המערער העלה את סייג ההגנה העצמית, הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין. ראשית, סעיף זה קובע שאדם לא יישא באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין. ממנה נשקפה סכנה מוחשית. עם זאת, הסייג אינו חל כאשר האדם הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה.

תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.

בית המשפט העליון דחה את טענת ההגנה העצמית של המערער. שנית, הוא ציין כי המערער הוא שיזם את העימות. הוא חזר למקום האירוע כשהוא מצויד בנשק ועם כוונת קרב. לכן, לא מדובר בהדיפת תקיפה שלא כדין מצידו של המנוח.

יתרה מכך, המערער לא היה נתון בסכנה מוחשית. שלישית, הוא לא נזקק לתגובה מיידית להדיפת התקפה. עמדו בפניו אפשרויות נוספות מלבד דקירתו של המנוח. כגון הזעקת המשטרה או נטישה זמנית של המקום.

השימוש בסכין באופן חוזר ונשנה, בעוצמה רבה. מכאן, אינו מקיים את דרישת הפרופורציה בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה.

השופט שהם ציין. לכן, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח את קיומם של התנאים המקימים את סייג ההגנה העצמית. הוא לא הותיר אפילו ספק סביר. בנוסף, העיתוי המאוחר בו העלה המערער את טענת ההגנה העצמית, רק לאחר שמיעת ראיות התביעה.

פוגע באמינותה של הטענה.

מחדלי חקירה ושקרי נאשם

המערער טען לקיומם של מחדלי חקירה. משום כך, הוא התייחס להימנעות המשטרה מלשלוח סכין מתקפלת שנמצאה בזירה לבדיקות מעבדה. הוא גם טען שהמשטרה לא בדקה את רכבו של המנוח. המערער טען כי לא אותרה בחורה בשם סמאח/מונה, איתה שוחח רידאל לאחר האירוע.

בית המשפט העליון קבע כי טענות אלו חסרות ממשות. כן, הבדיקה הביולוגית של הסכין המתקפלת לא מצאה עליה שרידי דם. ולכן קבע בית המשפט כי היא לא קשורה לאירוע. בהיעדר גרסה מצד המערער במהלך החקירה, ונוכח הכחשתו הגורפת, לא קם צורך לברור פרטים שוליים.

בית המשפט שוכנע כי מדובר בעניינים שוליים שלא פגעו בהגנת המערער או בזכותו להליך הוגן.

המערער ניסה להפחית ממשקל שקריו במהלך החקירה. בנסיבות, הוא טען כי הסבריו לשקרים מניחים את הדעת. בית המשפט העליון דחה טענה זו. הוא קבע כי יש ליתן לשקרים אלה את מלוא משקלם הראייתי לחובת המערער.

שקרי המערער נגעו לעצם נוכחותו בזירה, למפגש עם המנוח ולפציעתו. בשל, הם היו מהותיים, ברורים וחד משמעיים, ונועדו להכשיל את החקירה.

המערער לא הציג כל הסבר מניח את הדעת לשקריו. לאחר, הוא בחר לשמור על זכות השתיקה במהלך חקירתו. זכות השתיקה מחזקת את ראיות התביעה. המשנה לנשיאה א' רובינשטיין הוסיף דברים על משקל השתיקה בחקירה.

הוא ציין כי זו אמנם זכותו של חשוד, אך היא נושאת משמעות חיזוקית לראיות התביעה.

הערעור על חומרת העונש

המערער ערער גם על חומרת העונש שהוטל עליו. לפני, בטענה כי בית משפט קמא העמיד את עבירת ההריגה ברף גבוה מדי. בית המשפט השית על המערער 17 שנות מאסר בפועל. מאסר על תנאי ופיצוי לעיזבון המנוח בסך 80,000 ₪.

בנוסף, הופעלו עונשי מאסר על תנאי קודמים, שהצטברו לעונש כולל של 18 שנות מאסר.

בית המשפט העליון קבע כי אין מקום להתערב בגזר הדין. מעבר לכך, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש אלא במקרים חריגים של סטייה ברורה. נסיבות האירוע, שבהן המערער קיפד את חיי אדם בפרץ אלימות קשה וחסרת היגיון. מציבות את עבירת ההריגה ברף חומרה גבוה ביותר.

השופט א' שהם הדגיש כי המערער רמס ברגל גסה את ערך קדושת חיי האדם. חרף, הוא נעץ סכין בגופו של המנוח מספר פעמים, ללא כל פשר. בית המשפט ציטט את דברי השופטים א' רובינשטיין ונ' הנדל, שהתייחסו לחומרת תופעת האלימות והסכינאות. הם הדגישו את הצורך בענישה מחמירה כדי להרתיע ולהדביר תופעות אלה. להרחבה ראו: בקשת רשות ערעור על גזר דין החזקת סכין: כל מה שצריך לדעת.

בית משפט קמא שקל לחומרה את העבר הפלילי המכביד של המערער. על אף, ואת העובדה שביצע את העבירות תוך הפרת מעצר בית. יחד עם זאת, הוא גם התחשב בגילו הצעיר של המערער, בצער ובחרטה שהביע. בית המשפט העליון מצא כי העונש שנגזר על המערער ראוי ומאוזן.

הוא משקף את חומרת המעשים ותוצאותיהם.

סיכום ומסקנות

פסק דינו של בית המשפט העליון בע״פ 5373/12, פנחס אבורמד נ' מדינת ישראל. בנוגע, מדגיש את הקווים המנחים בעבירות הריגה וטענות הגנה עצמית. המערער הורשע כדין בעבירת ההריגה ובעבירת האיומים, וערעורו נדחה. בית המשפט העליון סבר כי לא הייתה התערבות חריגה בהכרעת הדין של בית משפט קמא.

הוא מצא שהקביעות העובדתיות והמשפטיות סבירות ומבוססות.

פסק הדין מדגיש את החשיבות בממצאים עובדתיים אמינים. בהקשר, הוא ממחיש את הקפדה על דרישות היסוד הנפשי בעבירות פליליות חמורות. בנוסף, הוא מבהיר את התנאים המחמירים לתחולת סייג ההגנה העצמית. אי עמידה בתנאים אלה, ובפרט כאשר הנאשם יזם את העימות, תוביל לדחיית הטענה.

החלטת בית המשפט משרתת את התכלית ההרתעתית. היא משקפת את יחס החברה לאלימות קשה ותופעת הסכינאות.

הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.