בית המשפט העליון קבע כי כאשר גילוי המידע מעורר חשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה, הרשות מוסמכת לסרב למסירתו לפי חוק חופש המידע. גם כאשר קיים עניין ציבורי ממשי במידע היסטורי, עוצמתו צריכה לגבור באופן מובהק על עוצמת הפגיעה האפשרית כדי שבית המשפט יתערב. במסגרת הביקורת השיפוטית, בוחן בית המשפט את המסמכים החסוים במעמד צד אחד בטרם הכרעה.
סוגיית השקיפות השלטונית מעמידה פעמים רבות את זכות הציבור לדעת מול צרכים ביטחוניים רגישים. הליך משפטי בנושא חשיפת מידע על ייצוא ביטחוני ממחיש את המורכבות הזו בדיוק רב. במאמר זה ננתח את פסיקת בית המשפט העליון, נבחן את האיזון בין אינטרסים של ביטחון ויחסי חוץ לעניין הציבורי, ונבין כיצד פועל מנגנון הביקורת השיפוטית בדיונים חסויים.
חוק חופש המידע, התשנ״ח-1998, מעגן את זכותו של כל אזרח ותושב לקבל מידע מרשות ציבורית. לפיכך, זכות זו משרתת עקרונות יסוד חיוניים. עקרונות אלה כוללים את חופש הביטוי, פיקוח אזרחי על השלטון והבטחת נאמנות הרשות כלפי הציבור.
עם זאת, הזכות לקבלת מידע אינה זכות מוחלטת. בנוסף, סעיף 9(א)(1) לחוק קובע סייג מפורש. שלפיו רשות ציבורית לא תמסור מידע אשר בגילויו קיים חשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. הפסיקה אימצה לעניין זה את ״מבחן החשש״.
מבחן זה דורש תוחלת פגיעה ממשית ואינו מסתפק באפשרות תיאורטית או רחוקה.
עובדות ההליך בעניין ייצוא ביטחוני ליוגוסלביה
פרטי ההליך המשפטי הם: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, עע״מ 4928/15. עם זאת, פרופ' יאיר אורון ואח' נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני ואח'. מפי כבוד השופט ע' פוגלמן ובהסכמת השופטים י' דנציגר ומ' מזוז, מיום 10.11.2016.
המערערים הגישו בקשה לקבלת מידע רשמי אודות עסקאות נטענות בין השנים 1990 ל-1996. כתוצאה מכך, תקופה זו חפפה למלחמה בבוסניה, שבמהלכה התרחשו פשעי מלחמה חמורים. הבקשה כללה דרישה מפורטת לקבלת מספר מסמכים מהותיים:
-
פרוטוקולים מדיונים פנימיים שנערכו במשרד הביטחון.
-
מידע מקיף לגבי רישיונות או היתרים שהעניק משרד הביטחון.
-
החלטות רשמיות שהתקבלו במשרד הביטחון בנוגע לעסקאות הנטענות.
-
פרטים מזהים על גורמים במשרד הביטחון ובמשרד החוץ שהיו מעורבים באישורים.
המשיבים דחו את הבקשה בהתבסס על סעיף 9(א)(1) לחוק. לעומת זאת, בעקבות זאת עתרו המערערים לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי בחן את החומרים החסויים במעמד צד אחד ודחה את העתירה. על פסק דין זה הגישו המערערים ערעור לבית המשפט העליון.
טענות המערערים מול טענות המדינה
המערערים טענו כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו. לדוגמה, לטענתם, המשיבים מעולם לא הכחישו את עצם קיומו של הייצוא הביטחוני. ולכן עובדה זו מהווה הודאה. בנוסף לכך, המערערים הדגישו כי חלפו למעלה מעשרים שנה מאז האירועים.
ומדובר במידע היסטורי שאינו יכול להזיק כיום ליחסי החוץ.
יתרה מכך, המערערים טענו כי העניין הציבורי בחשיפת המידע הינו עצום. לדוגמא, לשיטתם, בירור מעורבותה של המדינה מחייב גילוי. וכל פגיעה אפשרית בביטחון היא מחיר זעיר לעומת ערך השקיפות. מנגד, המשיבים עמדו על כך שגילוי המידע המבוקש יגרום נזק כבד לביטחון המדינה.
וליחסי החוץ שלה.
בשל כך, המשיבים טענו כי התקיימו תנאי הסייג הסטטוטורי. כלומר, הם הבהירו כי עמדתם נוגעת אך ורק לשאלת חשיפת המסמכים. ואין בה משום נקיטת עמדה לגבי הטענות העובדתיות שהעלו המערערים.
שיקול הדעת השיפוטי לפי סעיף 17(ד) לחוק
סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע מעניק לבית המשפט סמכות ייחודית ומרחיקת לכת. אולם, על פי סעיף זה, בית המשפט רשאי להורות על מסירת מידע, כולו או חלקו. חרף קיומו של סייג הביטחון. תנאי לכך הוא שהעניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה.
למרות סמכות זו, בית המשפט העליון הבהיר בעבר כי השימוש בסעיף 17(ד) ייעשה בצמצום רב. אמנם, בפסק הדין עע״ם 615/15 אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני (בעניין רואנדה). נקבע כי התערבות שיפוטית כזו תופעל בזהירות מרבית. על העותר להוכיח כי האינטרס הציבורי בגילוי הוא בעל עוצמה חריגה הגוברת על הסיכון הביטחוני.
הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיו
בית המשפט העליון קיים דיון במעמד צד אחד לפי סעיף 17(ב) לחוק. ואולם, במהלך הדיון החסוי, הציגו נציגי המדינה את החומר הרלוונטי ואת חוות הדעת המקצועיות. השופטים בחנו את המסמכים והציגו שאלות ישירות לגורמי המקצוע.
בעקבות בדיקה זו. יחד עם זאת, כבוד השופט ע' פוגלמן פסק. כי גילוי המידע המבוקש אכן עלול לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. פגיעה זו עונה למצער על דרישות ״מבחן החשש״.
כמו כן, בית המשפט קבע כי אף שקיים עניין ציבורי בפרסום. מאידך, עוצמתו אינה גוברת על עוצמת הפגיעה הצפויה באינטרסים המוגנים של המדינה. התוצאה האופרטיבית: הערעור נדחה אפוא. בית המשפט לא פסק צו להוצאות.
השוואת מבחני הפסיקה בחשיפת מידע על ייצוא ביטחוני
| סוג המבחן המשפטי | מקור בדין או בפסיקה | רמת ההסתברות הנדרשת | תוצאה מעשית בהליך |
|---|---|---|---|
| מבחן החשש | סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע | תוחלת פגיעה ממשית וסבירה | מניעת מסירת המסמכים לרשות הציבור |
| מבחן הוודאות הקרובה | פסיקת בג״ץ (פרשת שניצר) | הסתברות גבוהה לפגיעה קשה וחמורה | בית המשפט לא נדרש להכריע ברף זה |
| איזון אינטרס ציבורי | סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע | עוצמת עניין ציבורי הגוברת על הנזק | האינטרס הציבורי נסוג מפני שיקולי הביטחון |
שלבים לניהול בקשה לפי חוק חופש המידע
-
הגשת הבקשה לרשות. ניסוח דרישה מפורטת וממוקדת לקבלת מסמכים ספציפיים מן הרשות המוסמכת.
-
קבלת מענה ובחינת הנימוקים. בחינה מעמיקה של הסעיפים והעילות שעליהם מבססת הרשות את סירובה.
-
הגשת עתירה מנהלית. פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים תוך הצגת העניין הציבורי וכשל נימוקי הרשות.
-
התמודדות עם הליך חסוי. ניהול הטיעון המשפטי כאשר חלק מהדיון מתקיים במעמד צד אחד לעיון במסמכים.
-
שקילת ערעור לערכאה עליונה. הערכת הסיכויים המשפטיים על בסיס פסיקות קודמות של בית המשפט העליון.
שאלות ותשובות
מהו מבחן החשש שחל לגבי סייג ביטחון המדינה?
מבחן החשש בוחן האם קיימת תוחלת ממשית של פגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה בעקבות מסירת המידע. מצד שני, בית המשפט אינו מסתפק באפשרות רחוקה או תיאורטית, אך אינו דורש ודאות קרובה לפגיעה.
מתי בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי סעיף 17(ד) לחוק?
בית המשפט יפעיל סמכות זו רק במקרים חריגים שבהם העניין הציבורי בגילוי המידע גובר בעוצמתו על הפגיעה הצפויה בביטחון המדינה. לסיכום, הפסיקה קובעת כי סמכות זו תופעל בצמצום ובזהירות רבה ביותר.
מדוע מתקיים דיון במעמד צד אחד בעתירות חופש מידע?
סעיף 17(ב) לחוק מאפשר לשופטים לעיין במסמכים החסוים ולשמוע הסברים מנציגי המדינה ללא נוכחות העותר. לאור, הליך זה מאפשר ביקורת שיפוטית אפקטיבית על החלטת הרשות מבלי לחשוף את המידע הרגיש בטרם הכרעה.
האם חלוף הזמן מחייב כשלעצמו חשיפת מידע על ייצוא ביטחוני?
חלוף הזמן מהווה שיקול רלוונטי, אך אין בו כדי להבטיח את פרסום המידע באופן אוטומטי. בהתאם, אם גורמי המקצוע משכנעים את בית המשפט כי הנזק הביטחוני או המדיני שריר וקיים. המידע יישאר חסוי גם לאחר עשרות שנים.
האם דחיית עתירה מהווה אישור לעובדות שנטענו בבקשה?
בית המשפט העליון הבהיר במפורש. למעשה, כי דחיית הערעור אינה מהווה הבעת עמדה לגופן של הטענות העובדתיות. ההליך גודר אך ורק לשאלת מסירת המסמכים לפי האיזונים הקבועים בחוק חופש המידע.
סיכום והשלכות מעשיות
פסק הדין בעניין יוגוסלביה ממשיך את הקו הפסיקתי העקבי של בית המשפט העליון. המעניק משקל נכבד לעמדת גורמי הביטחון ויחסי החוץ. כאשר עולה חשש מבוסס לפגיעה באינטרסים לאומיים אלה. תסוג זכות הציבור לדעת גם כאשר מדובר באירועים היסטוריים בעלי תהודה ציבורית נרחבת.
אזרחים וחוקרים המבקשים לקבל מידע רגיש חייבים להכיר את מגבלות הדין ואת מנגנוני הבדיקה השיפוטית. התמודדות בהליכים מורכבים מסוג זה דורשת ידע מקצועי מעמיק בתחום המשפט המנהלי.
