ידועה בציבור: פסק דין והשפעות סעיף 55 על ירושה משפחתית

בית המשפט העליון קיבל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, וקבע כי אישה שטענה. כי היא ״ידועה בציבור״ של מנוח אינה זכאית מכוח כך לחלק בירושתו לפי סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ״ה-1965. המשיבה לא הרימה את הנטל הדרוש להוכחת טענתה.

פסק הדין, אשר נכתב מפי השופט ברנזון, קבע כללי יסוד חשובים.

בית המשפט פירש את המונחים ״חיי משפחה״ ו״משק בית משותף״ שבסעיף 55. בנוסף, הוא קבע את רמת הזהירות והראיות הנדרשת מבן זוג הטוען לזכויות בעיזבון לאחר מות בן זוגו. ההכרעה משמשת אבן יסוד בהבנת מעמדה של ידועה בציבור סעיף 55 חוק הירושה.

סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ״ה-1965. עם זאת, מקנה זכות ירושה לבן או בת זוג שאינם נשואים זה לזה. אך מקיימים ״חיי משפחה במשק בית משותף״. הסעיף קובע כי אם אחד מהם נפטר.

ובשעת מותו איש מהם לא היה נשוי לאדם אחר. כתוצאה מכך, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו את מה שהיה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים.

סעיף זה מבקש להגן על בני זוג שחיים כבעל ואישה לכל דבר ועניין. לעומת זאת, אך אינם ממוסדים בנישואים. הוא מכיר במציאות החיים המודרנית. ההוראה הזו חלה כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.

משמעות הדבר היא, כי לצוואה יש עדיפות על פני הוראת החוק.

המקרה המשפטי: ע״א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר

ההליך, ע״א 621/69, נידון בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. לדוגמה, בפני השופטים צ' ברנזון, א' מ' מני וי' כהן, וניתן ביום 25.5.1970. המערער, בנו היחיד של המנוח יעקב קצולרו, ביקש מבית המשפט להכריז עליו כיורשו היחיד.

המשיבה, קרובת משפחה רחוקה של המנוח, התנגדה לבקשה זו. היא טענה שמאז מאי 1967 ועד לפטירת המנוח באפריל 1968, היא התגוררה עמו וניהלה עמו משק בית משותף כבעל ואישה. לפיכך, היא טענה כי היא זכאית לחלק בירושה מכוח סעיף 55 לחוק הירושה. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של המשיבה, והתבסס בעיקר על עדותה שלה ועל עדותו של קרוב משפחה שלה, מר רוזנצווייג, שהעיד כי המנוח סיפר לו על הקשר. מנגד, טען המערער כי המשיבה הייתה למעשה שוכרת חדר בדירת המנוח ולא ניהלה עמו חיי משפחה. העובדות המורכבות דרשו מבית המשפט העליון להכריע בשאלות מהותיות בנוגע לזכויותיה של ידועה בציבור סעיף 55 חוק הירושה.

השאלות המשפטיות המרכזיות בהתמודדות עם תביעת ידועה בציבור סעיף 55 חוק הירושה

השאלה המשפטית המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם המשיבה הוכיחה. לדוגמא, כי בין המנוח לבינה התקיימו ״חיי משפחה במשק בית משותף״, כנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה. בית המשפט התמקד בעיקר בשאלה מהו היקף הראיות והסיוע הנדרש לעדותו של הנשאר בחיים. הדבר חשוב במיוחד כאשר הצד השני, בן הזוג לכאורה.

אינו עוד בין החיים ואינו יכול להעיד. כלומר, מנוח אינו יכול להציג את גרסתו.

כמו כן, בית המשפט נדרש להבהיר את היחס בין המושגים ״חיי משפחה״ ו״משק בית משותף״ שבסעיף 55 לבין המושג המוכר של ״ידועים בציבור״. השופט ברנזון קבע כי סעיף 55 מבטא בלשון עדינה יותר את אותו מצב עובדתי המכונה ״ידועים בציבור״. ישנם שני יסודות עיקריים להגדרת ידועה בציבור סעיף 55 חוק הירושה:

• קיום חיי אישות כבעל ואישה: יחסים אלו מבוססים על חיבה, מסירות ונאמנות הדדית.

• ניהול משק בית משותף: משק הבית המשותף נובע מחיי המשפחה המשותפים. אולם, הוא אינו נובע משיקולי נוחות או כדאיות בלבד.

היחס בין בני הזוג צריך להיות כזה שהם קשרו את גורלם זה בזה. בכך נבדל קשר זה, למשל, מחיי פילגשות. בחיי פילגשות, הגבר מקיים מאהבת בעיקר לסיפוק מיני. בנוסף, האשה תופסת בדרך כלל מקום נכבד למצבו החומרי ולמעמדו החברתי של הגבר. גם משק בית משותף צריך לנבוע מקשר עמוק, ולא מסידור ענייני, כמו העסקת עוזרת או מטפלת. אלו יסודות מכריעים בהוכחת מעמדה של ידועה בציבור סעיף 55 חוק הירושה.

הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיו

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אמנם, השופט ברנזון הדגיש כי כאשר מדובר ביחסים אינטימיים המתקיימים בצנעה. ובתביעה המוגשת נגד עיזבון כשבן הזוג השני איננו עוד בחיים. יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים.

נדרש סיוע בלתי תלוי וללא דופי.

בית המשפט מצא כי עדותה של המשיבה נפגמה בסתירה מהותית בין תצהירה לעדותה בעל פה. ואולם, המשיבה ציינה בתצהיר כי התגוררה לסירוגין אצל המנוח מיולי 1965. עם זאת, מעדותה התברר כי היא נפגשה עמו לראשונה בארץ רק בדצמבר 1965. הסבר לכך לא נמצא משכנע.

הראיות התומכות שעליהן נסמך בית המשפט המחוזי לא סיפקו את הסיוע הבלתי תלוי הנדרש. יחד עם זאת, בין הראיות הללו נכללו עדות מר רוזנצווייג, שאלת תשלום שכר הדירה. ועדות כלתו של המנוח ומכתביו. השופט ברנזון קבע כי עדותו של מר רוזנצווייג, קרוב משפחתה של המשיבה, הייתה מוטה.

הוא לא סיפק סיוע מספק לקיום ״חיי משפחה במשק בית משותף״ מעבר לתקופה הראשונה.

בנוסף, בעניין שכר הדירה, הבן לא גבה דמי שכירות מהמשיבה ישירות. למרות זאת, לא הייתה כל ראיה אובייקטיבית שהיא לא שילמה שכר דירה. סוגיה זו, לכל היותר, סיפקה סיוע קלוש לעדות המשיבה. המנוח עצמו הביע במכתבים לאחותו דברים שמעידים על היחלשות הקשר בתקופה שקדמה לפטירתו. הוא אף ציין במכתבים אלו כי הוא אינו מדבר עם המשיבה וכי הוא מתכוון לזרוק אותה החוצה. בנוסף, המשיבה לא הגיעה לבקר את המנוח בבית החולים לפני מותו, עובדה שחיזקה את הספק בדבר קיום יחסי הקרבה הנטענים. משכך, בית המשפט העליון קבע כי המשיבה לא הרימה את הנטל הדרוש להוכחת תנאי סעיף 55, וכי יש לדחות את התנגדותה להכרזת המערער כיורש היחיד. בכך, הודגשה חשיבות הראיות המהימנות בהוכחת מעמדה של ידועה בציבור סעיף 55 חוק הירושה.

משמעות פסק הדין על מעמדה של ידועה בציבור סעיף 55 חוק הירושה

פסק הדין הזה מהווה אבן יסוד בפרשנות סעיף 55 לחוק הירושה, וביחס שבינו לבין מוסד ״הידועים בציבור״. הוא קבע רף ראייתי מחמיר לתביעות ירושה המוגשות על ידי מי שטוען לחיים משותפים עם מנוח שאינו עוד בין החיים. הדרישה לסיוע בלתי תלוי וללא דופי לעדות הנשאר בחיים משמשת עד היום נקודת מוצא בפסיקה בתביעות דומות. מטרתה להגן על עיזבונות מפני טענות שקשה להפריכן, נוכח היעדרו של הצד שכנגד מבין החיים. ידועה בציבור סעיף 55 חוק הירושה אינה יכולה להסתמך על עדותה בלבד.

שאלות ותשובות