קשירת קשר לטרור: היבטים משפטיים ופסק דין בית המשפט

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. בנוסף, עסק בתיק מהותי אשר עירב שני תושבי הכפר דבוריה שהואשמו בקשירת קשר לביצוע פיגועי טרור. הפרשה התבססה על אימוץ תפיסת ״הסלפיה ג'יהאדיה״. פסק הדין מדגיש סוגיות מרכזיות במשפט הפלילי, ובפרט בנוגע לעבירת קשירת קשר לטרור.

בנוסף, בית המשפט בחן את האפשרות להסתמך על אמרות נאשם אחד כראיה נגד נאשם אחר באותו משפט. עם זאת, החלטות אלה בעלות השפעה רחבה על פרשנות החוק ועל הליכי אכיפת החוק.

המקרה נידון בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, במסגרת ע״פ 1272/13. כתוצאה מכך, וע״פ 939/13, בעניין א.א. ואסמאעיל אכתילאת נ' מדינת ישראל. השופטים ס' ג'ובראן, י' עמית וא' שהם נתנו את פסק דינם ביום 11.11.2013.

בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את שני המערערים בעבירת קשירת קשר לפשע. לעומת זאת, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, ואת המערער 1 גם בעבירת ניסיון לעבירות נשק. הוא גזר על המערער 1 חמש שנות מאסר בפועל. ועל המערער 2 שמונה עשר חודשי מאסר בפועל, בתוספת קנסות וחילוט ציוד.

המערער 1, תושב דבוריה, אימץ בשנת 2009 את תפיסת ״הסלפיה ג'יהאדיה״. לדוגמה, תפיסה זו דוגלת בג'יהאד אלים נגד ״כופרים״. הוא ביקש מידע על ייצור מטעני חבלה. אסף חומרים והכין מטען מאולתר שניסה להפעיל בהר תבור.

המערער 1 הציע לבן דודו, המערער 2, להצטרף אליו לביצוע ג'יהאד ופיגועים נגד יהודים. לדוגמא, זה קרה בשתי הזדמנויות, בשנת 2009 ובשנת 2011. הם דנו גם באפשרות להשיג נשק על ידי תקיפת קרובי משפחה המשרתים בצה״ל וגניבת נשקם. המערער 2 הביע הסכמתו בשני המקרים.

לפיכך, המערער 1 ניהל מפגשים בירדן עם סטודנטים בעלי תפיסה דומה. כלומר, שם דן בצורך לבצע פיגועים בישראל.

היסודות המשפטיים של קשירת קשר לטרור

עבירת קשירת קשר לפשע, המעוגנת בסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, היא עבירה עצמאית. אולם, בית המשפט העליון קבע כי לשם הוכחת עבירה זו. די בהוכחת רצון משותף לבצע עבירה מסוג מסוים. אין צורך להוכיח תוכנית קונקרטית, או מועד מוגדר לביצועה.

יתרה מכך, לא נדרשת רמת המסוימות הנהוגה בדיני חוזים. אמנם, המשמעות היא שההסכמה בין הקושרים, גם אם היא כללית, מספיקה כדי להוות את יסוד העבירה.

המטרה של עבירת הקשר היא לתפוס את השלב שבו ההתארגנות המוקדמת לביצוע עבירות יוצאת מתחומי היחיד. ואולם, היא מתגבשת לכדי הסכמה בין מספר אנשים. הפללת שלב ראשוני זה מוצדקת בשל הסיכון המיוחד הנוצר לחברה. סיכון זה נובע מהתקשרות בין כמה אנשים לביצוע משותף של עבירה.

הסיכון קיים גם מבחינת החמרת האפשרות לביצוע העבירה. יחד עם זאת, וגם לאור הסיכון העצמאי הנובע מקיום התקשרויות עברייניות. לפיכך, המחוקק מבקש למנוע את הסכנה כבר בשלביה המוקדמים.

בחינת טענות הצדדים וההכרעה

המערער 1 חזר בו מערעורו על ההרשעה בעבירת הקשר, והתמקד בשאלת העונש. לעומת זאת, המערער 2 טען. מאידך, כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענותיו בדבר פסילת הודאותיו. הוא טען שהופעלו עליו שיטות חקירה פסולות שכללו שעות חקירה ארוכות, תיחקר דורסני ואיומים.

הוא טען גם למניעת מפגש עם עורך דינו. מצד שני, המערער 2 הוסיף כי ההודעה נגבתה בערבית ונרשמה בעברית, ללא תיעוד חזותי או קולי. בנוסף, המערער 2 טען כי לא ניתן להסתמך על הודעות המערער 1 כראיה נגדו. הוא טען כי המאשימה לא ביקשה זאת מפורשות מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.

הוא הדגיש שהשיחה בינו לבין המערער 1 הייתה היפותטית בלבד, ולא התגבשה לכדי קשר פלילי.

בית המשפט העליון דחה את טענות המערער 2. לסיכום, בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהתנהלות החוקרים. הוא קבע כי גרסתו של המערער 2 בבית המשפט הייתה בלתי עקבית. בית המשפט הדגיש כי ניתן להסתמך על אמרות נאשם אחד כראיה נגד נאשם אחר.

גם ללא בקשה מפורשת מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. לאור, הגשת האמרות מהווה אזהרה מספקת. בית המשפט קבע כי ההסכמה לביצוע פיגועים התגבשה בשתי הזדמנויות. הוא ציין כי המערער 1 אף נקט צעדים ממשיים לקידום הקשר.

הוא ביקש מידע להכנת מטעני חבלה וניסה לייצר מטען. לאור האמור, קבע בית המשפט כי הוכחו יסודות עבירת קשירת קשר לטרור לגבי שני המערערים.

הפחתת העונש ומשמעויותיה

בית המשפט העליון התייחס לשאלת העונש לאחר שהמדינה הסכימה לזכות את המערער 1 מעבירת ניסיון לעבירות נשק. בהתאם, היא עשתה זאת בשל ספק לגבי גילו בעת ביצוע העבירה. בית המשפט הפחית את עונשו של המערער 1 מ-5 שנות מאסר ל-4 שנות מאסר בפועל. את עונשו של המערער 2 הפחית בית המשפט מ-18 חודשי מאסר ל-12 חודשי מאסר בפועל.

בנוסף, בית המשפט ביטל את צווי החילוט שניתנו נגד שניהם.

הפחתת העונש עבור המערער 1 התבססה על זיכויו מהעבירה החמורה יותר של ניסיון לעבירות נשק. למעשה, המערער 1, למרות שתוכניותיו לא מומשו במלואן, גילה נחישות ורצון לקדם את קשירת קשר לטרור. המערער 2, שחלקו היה פחות משמעותי, הסכים להצעות המערער 1 לביצוע ג'יהאד בשתי הזדמנויות שונות. בית המשפט ראה בחומרה את הסכמתו המתמשכת, גם אם לא יזם פעולות אקטיביות בעצמו.

ההחלטה בעניין העונש מבטאת את המורכבות של מדיניות הענישה בעבירות טרור.

משמעות פסק הדין והשלכותיו

פסק הדין מחזק את ההלכה לפיה עבירת קשירת קשר לטרור היא עבירה עצמאית. ראשית, היא משתכללת כבר בשלב ההסכמה בין המעורבים, בטרם ננקט כל צעד ממשי להגשמתה. אין צורך להוכיח תוכנית מגובשת ומסוימת. יתרה מכך, פסק הדין מבהיר כי הודעותיו של נאשם, גם אם חזר בו מהן בעדותו.

עשויות לשמש ראיה מפלילה נגד נאשם אחר הנשפט עמו. שנית, אין צורך בבקשה פורמלית מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.

פסק הדין ממחיש את הגישה המחמירה של בתי המשפט כלפי מי שמצטרפים או מביעים נכונות עקרונית להשתתף בפעילות טרור אידיאולוגית. שלישית, הוא קובע את זה גם בטרם גובשה תוכנית מבצעית קונקרטית. החלטה זו מדגישה את חשיבות ההתמודדות המשפטית עם איומי טרור בשלבים מוקדמים. היא מדגישה את הצורך בערנות מצד רשויות האכיפה.

כמו כן, היא מחייבת ייצוג משפטי הולם עבור המואשמים בעבירות מסוג זה.

שאלות ותשובות