חוק שעות עבודה ומנוחה התשי״א – 1951 קובע כי שעות עבודה הן השעות שבהן העובד עומד לרשות העבודה ואינו חופשי לעשות כרצונו. כאשר נהג הסעות מקבל סידור עבודה מראש ושוהה בביתו בהפסקות ממושכות העולות על חצי שעה, שעות אלה אינן נחשבות לשעות עבודה המזכות בגמול. תביעות שכר המבוססות על שעות שהייה בבית ללא הוכחה על כוננות מלאה נדחות בדרך כלל בבתי הדין לעבודה.
תביעות עובדים בענף ההיסעים כוללות פעמים רבות דרישות כספיות משמעותיות. לפיכך, דרישות אלו נוגעות בעיקר לסוגיית גמול שעות נוספות נהג הסעות. נהגים רבים מוצאים עצמם זמינים למעסיק לאורך שעות רבות ביממה. עם זאת, קיים פער משפטי ניכר בין זמינות כללית לבין שעות עבודה בפועל.
פסק הדין המרכזי שנדון בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע ממחיש היטב את המורכבות הזו.
מדובר בהליך ע״ב (באר שבע) 6034/04 ברשישט מימון נ' ״מסיעי שדרות״ בע״מ. לפני השופטת יעל אנגלברג-שהם. בנוסף, פסק הדין ניתן ביום 11.11.2007. השופטת יעל אנגלברג-שהם בחנה תביעה בהיקף של כ-243,000 ₪.
התובע דרש גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים והפרשות שונות. עם זאת, בסופו של יום, השופטת פסקה לתובע סכום מזערי בלבד ואף חייבה אותו בהוצאות משפט.
חוק שעות עבודה. כתוצאה מכך, ומנוחה התשי״א – 1951 מגדיר את הזמן שבו עומד עובד לרשות העבודה כזמן עבודה. החוק קובע הבחנה ברורה בין שעות פעילות לבין הפסקות. לפי סעיף 20 לחוק, מעסיק רשאי לקבוע הפסקות למנוחה ולסעודה.
הפסקה הנמשכת מעל חצי שעה, שבה העובד רשאי לעזוב את מקום העבודה. לעומת זאת, אינה נחשבת לשעת עבודה.
לפיכך, כדי לקבל גמול שעות נוספות נהג הסעות נדרש להראות כי עמד בפועל לרשות העבודה. לדוגמה, נטל ההוכחה בדיני עבודה מוטל על העובד-התובע. הלכה פסוקה קובעת כי תביעה לשעות נוספות היא תביעת ממון מוגדרת. העובד חייב להוכיח לא רק את עצם העבודה הנוספת, אלא גם את היקפה המדויק.
בית הדין אינו פוסק סכומים על פי אומדן כללי בלבד.
רקע עובדתי וטענות הצדדים בהליך
התובע עבד כנהג אוטובוס אצל הנתבעת מדצמבר 2002 עד אוקטובר 2004. לדוגמא, עיקר עבודתו כלל הסעת אנשי קבע לבסיסים צבאיים וליווי קבוצות חיילים. החברה הצמידה את האוטובוס לתובע לאורך כל התקופה. עם סיום עבודתו.
שילמה החברה פיצויי פיטורים בסך 6,172 ₪ ודמי הודעה מוקדמת בסך 1,752 ₪. כלומר, בעקבות זאת, הגיש התובע תביעה כספית רחבת היקף.
התובע טען כי סוכם עמו על שכר חודשי גלובלי של 5,000 ₪ נטו. אולם, לטענתו, תלושי השכר היו פיקטיביים. הוא דרש תשלום בגין 170 עד 185 שעות נוספות בחודש. לביסוס תביעתו הציג יומן עבודה אישי ורישומי טכוגרף חלקיים.
מנגד, טענה הנתבעת כי שכר היסוד עמד על 3,370 ₪. אמנם, החברה טענה כי שילמה שעות נוספות כחוק, וכי התובע שהה שעות ארוכות בביתו.
שימו לב: רישום עצמאי ביומן אישי אינו מספיק אם הוא עומד בסתירה לראיות אובייקטיביות כמו דוחות טכוגרף או עדויות מהשטח.
קביעות בית הדין בסוגיית גמול שעות נוספות נהג הסעות
השופטת יעל אנגלברג-שהם דחתה את מרבית תביעת השעות הנוספות. ואולם, בית הדין מצא סתירות מהותיות וקשות בין יומן העבודה שערך התובע לבין דיסקיות הטכוגרף. לדוגמה, בתאריך מסוים רשם התובע 20 שעות עבודה. בעוד הטכוגרף הראה פעילות של 4 שעות ו-10 דקות בלבד.
במקרה אחר דיווח על 12.5 שעות, אך הטכוגרף תיעד 3.5 שעות נסיעה בפועל.
בחקירתו הנגדית הודה התובע. יחד עם זאת, כי חישב שעות שבהן שהה בביתו בין הסעה להסעה כזמן עבודה מלא. הוא טען כי המתין לסידור עבודה עם מכשיר קשר. בית הדין קבע כי סידור העבודה נמסר מראש.
התובע ידע מבעוד יום על משימותיו ויכול היה לנצל את זמנו החופשי בביתו. מאידך, על כן, השופטת קבעה כי שעות שהייה בבית אינן מהוות שעות עבודה.
להלן הסיבות המרכזיות שבגינן קרסה תשתית הראיות של התובע:
-
היעדר התאמה בין יומני הנסיעות האישיים לבין רישומי הטכוגרף הרשמיים.
-
דרישת שכר מלאה בגין שעות שהייה פרטיות בבית בין משימות.
-
עריכת תחשיבים כוללניים על ידי יועץ מס ללא התבססות על שעות עבודה מוכחות.
-
חוסר יכולת להסביר פערים עצומים בימי עבודה שבהם נרשמה פעילות מועטה.
הטעות בחישוב המעסיקה וההכרעה הסופית
למרות דחיית גרסת התובע, בית הדין איתר טעות משפטית בשיטת החישוב של הנתבעת. מצד שני, מנהל החברה העיד כי שילם שכר רגיל עבור 200 שעות ראשונות בכל חודש. הוא שילם גמול שעות נוספות רק החל מהשעה ה-201. השופטת הבהירה כי לפי החוק וצו ההרחבה הכללי במשק.
רף משרה מלאה עומד על 186 שעות חודשיות ולא 200 שעות.
כתוצאה מכך, זכאי היה התובע לתוספת שכר עבור 14 שעות נוספות מדי חודש בשיעור 50%. לסיכום, חישוב זה הניב סך של 2,789 ₪ עבור 22 חודשי עבודה. בנוסף, בית הדין קיבל את התביעה להפרש דמי הודעה מוקדמת בסך 1,618 ₪. החברה דיווחה לרשויות כי פיטרה את התובע, ולכן חבה במתן הודעה מוקדמת מלאה.
אזהרה: הגשת תביעה מנופחת ללא ביסוס עובדתי עלולה להוביל לפסיקת הוצאות משפט גבוהות נגד העובד, גם כאשר חלק קטן מהתביעה מתקבל.
באשר ליתר הרכיבים, בית הדין דחה אותם לחלוטין. לאור, התביעה לפדיון חופשה נדחתה לאחר שהוכח. כי התובע ניצל 23 ימי חופשה לעומת 22 ימים שהגיעו לו. דמי ההבראה שולמו מדי חודש בתלוש ולא נותרו הפרשים.
כמו כן, בית הדין דחה את הדרישה להפרשות לקרן פנסיה וקרן השתלמות. בהתאם, מאחר שהתובע לא הוכיח חלות של הסכם קיבוצי בענף ההיסעים.
שלבים לבניית תביעת שכר מוצדקת בענף ההובלה וההיסעים
עובדים רבים מתלבטים כיצד לתבוע זכויות עבודה בצורה מקצועית. למעשה, כדי להימנע מתוצאות קשות בבית הדין, מומלץ לפעול לפי הצעדים הבאים:
-
איסוף דוחות נוכחות וטכוגרף. השוו בין דוחות המעסיק לבין יומני הנהיגה האישיים בזמן אמת.
-
בדיקת זמני ההפסקות. הגדירו מראש אילו שעות הוקדשו למנוחה פרטית ואילו שעות היו כוננות מלאה.
-
הצלבת תלושי שכר. ודאו מהו שכר היסוד השעתי והאם חושבו שעות נוספות מעבר לרף של 186 שעות.
-
איתור מקורות נורמטיביים. בדקו היטב האם צו הרחבה ענפי אכן חל על עיסוקכם הספציפי.
שאלות ותשובות
האם שהייה בבית עם מכשיר קשר נחשבת לשעת עבודה?
במרבית המקרים שעות שהייה בבית אינן נחשבות שעות עבודה לפי חוק שעות עבודה. ראשית, ומנוחה התשי״א – 1951. אם העובד ידע מראש על לוח הזמנים והיה חופשי לנצל את הזמן לענייניו האישיים. אין מדובר בזמן עבודה.
רק אם המעסיק כובל את העובד ומחייב אותו לזמינות מיידית ללא חופש פעולה. שנית, ייבחנו השעות אחרת.
כיצד משפיעים רישומי טכוגרף על גמול שעות נוספות נהג הסעות?
דיסקיות טכוגרף מהוות כלי ראייתי אובייקטיבי מרכזי בבחינת שעות נהיגה בפועל. שלישית, אם קיים פער בין שעות הפעלת הרכב לבין יומן עבודה אישי. בית הדין יעדיף לרוב את הרישום הטכוגרפי. כאשר האוטובוס צמוד לנהג לשימושו הפרטי, הנטל להוכיח שעות עבודה מדויקות הופך לכבד אף יותר.
מאיזה רף חודשי חובה לשלם גמול שעות נוספות?
שעות נוספות מחושבות מעבר ל-186 שעות עבודה חודשיות במסגרת משרה מלאה. מעסיק אשר משלם שעות רגילות עד לרף של 200 שעות חודשיות מפר את החוק. בגין השעות שבין 186 ל-200 חלה חובה לשלם תוספת שעות נוספות כדין.
מדוע חויב התובע בהוצאות משפט למרות שזכה בחלק מתביעתו?
התובע העמיד תביעה מנופחת על סך כ-243,000 ₪, אך זכה בסכום המהווה כ-1.5% בלבד מתביעתו. בית הדין פסק כי חוסר מהימנותו של התובע והסתירות בראיותיו מצדיקים חיוב בהוצאות משפט. לפיכך, השופטת חייבה את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בתוספת מע״מ.
סיכום ההליך והמשמעות המעשית
בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קיבל את התביעה באופן חלקי ומצומצם בלבד. השופטת יעל אנגלברג-שהם פסקה לטובת התובע סך כולל של 4,407 ₪ בגין הפרשי שעות נוספות. והודעה מוקדמת. מנגד, בית הדין דחה את כל יתר רכיבי התביעה.
השופטת חייבה את התובע לשלם הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בתוספת מע״מ עקב הפער העצום בין סכום התביעה לסכום שנפסק. פסק הדין מדגיש את החשיבות של ביסוס ראייתי קפדני וניהול תביעה שקולה ומדויקת.
