כליאת שווא של שוהים זרים: פיצוי של 154 אלף ש״ח מהמדינה

הזכות לחירות עומדת בבסיס שיטת המשפט. זכות זו שייכת לכל אדם באשר הוא אדם, ללא קשר לאזרחותו או למעמדו. במקרים שבהם רשויות האכיפה שוללות חירות בניגוד לדין, עולה הזכאות לקבלת פיצוי על החזקה במשמורת. פסק דין עקרוני של בית משפט השלום המחיש זאת היטב, כאשר חייב את המדינה לפצות שני עובדים זרים בסכום של 154,000 ₪.

במאמר זה נסקור את פרטי ההליך, את המסגרת הנורמטיבית ואת אופן חישוב הפיצויים. לפיכך, המקרה ממחיש את חשיבות הביקורת השיפוטית המהירה על החלטות מעצר והרחקה. בנוסף, נציג כלים מעשיים להתמודדות עם מחדלי כליאה בלתי חוקיים.

חוק הכניסה לישראל, תשי״ב-1952, מסדיר את סמכות הרשויות להחזיק שוהה בלתי חוקי במשמורת. בנוסף, המטרה העיקרית של המשמורת היא הבטחת הרחקתו של האדם מחוץ לגבולות. המחוקק קבע כי משמורת אינה מהווה עונש פלילי. לפיכך, תנאי ההחזקה וההליכים סביבה חייבים להיות מידתיים וקפדניים.

סעיף 13 לחוק קובע ביקורת שיפוטית של בית הדין למשמורת על החלטות הממונה. עם זאת, סעיף 13יד(א) מציב חובה חד-משמעית. הרשות חייבת להביא את המוחזק בפני בית הדין בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מתום 14 ימים.

• הבאה בהקדם האפשרי: אין להמתין באופן אוטומטי לתום 14 הימים ללא צורך ממשי.

• פיקוח שיפוטי הדוק: הביקורת השיפוטית נועדה למנוע שהיית יתר מיותרת במעצר.

• שמירה על זכויות יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן על זכותו של כל אדם לחירות אישית.

בית המשפט העליון בעניין דרקואה (עע״ם 223/04) הדגיש את חשיבות המועדים. כתוצאה מכך, הזכות לחירות מחייבת פיקוח שיפוטי מהיר על שלילת חופש. רשות שאינה עומדת בלוחות הזמנים פועלת בחוסר סמכות, וגורמת לפגיעה חמורה בעצור.

עובדות המקרה: הליך א 025213/04 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו

ההליך התברר בפני כב' השופט דניאל ארנסט בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (תיק א 025213/04). לעומת זאת, התובעים, הסאי בארן וימנאה איסקנדיר, נכנסו לארץ באמצעות אשרת תייר לתקופה קצרה. לאחר פקיעת האשרה, הם המשיכו לעבוד ללא היתר כדין. משטרת ההגירה עצרה אותם בעיר אילת.

בעקבות המעצר, משרד הפנים הוציא נגד התובעים צו משמורת וצו הרחקה. לדוגמה, הרשויות העבירו אותם לכלא מעשיהו, שם הם שהו במשך 84 ימים תמימים. אולם, הרשויות כשלו במילוי חובתן הבסיסית ולא הביאו את השניים בפני ערכאה שיפוטית במועד.

רק בחלוף 77 ימים מיום מעצרם, הובאו התובעים לראשונה בפני בית הדין לביקורת המשמורת. לדוגמא, בדיון זה, הורה בית הדין על שחרורם בערובה כספית. תחילה נקבעה ערובה בסך 15,000 ₪. בהמשך, בית הדין הפחית את הסכום ל-5,000 ₪ בשל חוסר יכולת כלכלית.

שבעה ימים לאחר מתן ההחלטה, התובעים הפקידו את הערבות ושוחררו.

טענות הצדדים בעניין פיצוי על החזקה במשמורת

התובעים הגישו תביעה נזיקית כספית בסך 2,100,000 ₪ נגד משרד הפנים, בית הדין ומנהלת ההגירה. כלומר, הם טענו לעוולות של כליאת שווא ורשלנות חמורה. לטענתם, שלילת חירותם הממושכת גרמה להם עוגמת נפש כבדה, סבל פיזי ונפשי, ופגיעה באוטונומיה ובכבוד.

התובעים דרשו פיצוי בשיעור של 15,000 ₪ עבור כל יום של שלילת חירות. אולם, הם ציינו את תנאי המעצר הקשים בחורף, ללא ביגוד חם מתאים. בנוסף, הם הדגישו את פגיעותם המיוחדת של עובדים זרים בחברה.

מנגד, נציגת המדינה הודתה כי נפלה טעות מנהלית. עם זאת, המדינה טענה כי יש להגביל את הפיצוי ל-17 ימים בלבד. אמנם, המדינה ביססה את טענתה על שורת נימוקים משפטיים:

• משמורת חוקית ראשונית: החוק מאפשר החזקה של עד 60 ימים לצורך הרחקה מהארץ.

• תקופת גיוס ערבות: שבעת הימים שחלפו ממתן החלטת השחרור ועד הפקדת הערבות היו כדין.

• פנייה לנציבות הפליטים: התובעים פנו לאו״ם בבקשת מקלט, ולכן לא ניתן היה לשחררם.

• תעריף הפיצוי: המדינה דרשה להחיל את תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר ומאסר), המקנות כ-280 ₪ ליום בלבד.

הכרעת בית המשפט: זכות החירות והיקף האחריות

כב' השופט דניאל ארנסט קיבל את התביעה ודחה את מרבית עמדות המדינה. ואולם, בפסק דינו נקבע כי שלילת חירות ללא הליך שיפוטי מהווה פגיעה בלתי נסלחת. השופט הדגיש כי עובדים זרים אינם עבריינים פליליים מסוכנים, אלא אנשים המבקשים להתפרנס.

בית המשפט פסק כי החברה מחויבת להעניק זכויות יסוד חוקתיות לכל אדם. יחד עם זאת, ההיסטוריה של העם היהודי מחייבת רגישות יתרה לזכויותיהם של זרים. החזקת זרים במעצר ממושך ללא פיקוח מנוגדת לערכי המדינה כחברה דמוקרטית.

בית המשפט דחה גם את הטענה בעניין הפנייה לנציבות האו״ם. מאידך, תלויה ועומדת של בקשת מקלט אינה פוטרת את המדינה מחובת הביקורת השיפוטית. ללא פיקוח שיפוטי שוטף, אין הצדקה להמשך ההחזקה הסגורה.

חישוב סכום הפיצוי ומניין הימים שנפסקו

לפיכך, בית המשפט בחן את שיעור הפיצוי הראוי לכל יום של מעצר בלתי חוקי. מצד שני, השופט דחה את דרישת התובעים לסך של 15,000 ₪ ליום, בהיותה מופרזת. במקביל, השופט פסל את עמדת המדינה לתשלום 280 ₪ ליום לפי תקנות הפיצויים הפליליות. תקנות אלו אינן כובלות את שיקול דעת בית המשפט בתביעות נזיקין אזרחיות.

בנוסף, בית המשפט העמיד את הפיצוי על סך של 1,000 ₪ ליום עבור כל תובע. סכום זה משקף נכונה את עוצמת הפגיעה בחירות ואת עוגמת הנפש שנגרמה.

באשר למניין הימים, בית המשפט קבע כי יש לפצות בגין 77 ימים מלאים. השופט ניכה מסך 84 הימים רק את 7 הימים שלאחר החלטת השחרור, שבהם גויסה הערבות. יתרה מכך, בית המשפט כלל בפיצוי גם את 14 הימים הראשונים. מכיוון שהרשות לא פעלה בהקדם האפשרי ולא קיצרה את התקופה.

היא אינה זכאית ליהנות מהארכה הקבועה בחוק.

השופט דניאל ארנסט חייב את המדינה לשלם לשני התובעים סכום כולל של 154,000 ₪. לסכום זה התווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אגרת משפט וכן שכר טרחה והוצאות בשיעור 10% בתוספת מע״מ.

שלבים לפעולה במקרה של כליאת שווא או מעצר ממושך

1. תיעוד מועדי המעצר: יש לרשום במדויק את יום ושעת המעצר, את זהות היחידה העוצרת ואת מקום הכליאה.

2. דרישת הבאה בפני שופט: מומלץ להגיש דרישה בכתב לרשויות הכלא להבאת העצור בפני בית הדין למשמורת בהקדם.

3. פנייה לסיוע משפטי: יש ליצור קשר מיידי עם עורך דין המתמחה בתחום המעצרים המנהליים. עורך הדין יוכל להגיש בקשה דחופה לשחרור בערובה.

4. איסוף מסמכים רפואיים ואישיים: מסמכים המעידים על מצב בריאותי, משפחתי או תנאי כליאה קשים יסייעו להפחתת סכום הערבות.

5. הגשת תביעת נזיקין: לאחר השחרור, ניתן להגיש תביעה אזרחית נגד המדינה לקבלת פיצויים בגין ימי המעצר הבלתי חוקיים.

שאלות ותשובות