פיצויים לנאשם זוכה: זכויות, מקרים והלכות

פיצויים לנאשם זוכה הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, נאשם שזוכה בדין, במיוחד לאחר שחווה תקופת מעצר, עלול להתמודד עם נזקים כבדים. נזקים אלה כוללים פגיעה בשמו הטוב, אובדן הכנסה ועוגמת נפש.

בנסיבות אלו, עולה שאלת זכאותו לפיצויים מהמדינה. בנוסף, המקרה של דוד עשור נדון בבית המשפט העליון בע״פ 4492/01. הוא מדגים את מורכבות סוגיית פיצויים לנאשם זוכה. מאמר זה יפרט את הרקע המשפטי ואת פסק הדין המנחה.

ע״פ 4492/01: המקרה של דוד עשור

דוד עשור הואשם בעבירת הצתה, לאחר שלכאורה הצית את רכבו של שוטר. עם זאת, אירוע זה התרחש בתגובה לדו״חות תנועה שהשוטר רשם לעשור בעבר.

עם הגשת כתב האישום, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת התביעה. כתוצאה מכך, הוא האריך את מעצרו של עשור עד לתום ההליכים המשפטיים. עשור שהה במעצר מלא למשך 193 ימים.

במהלך המשפט, התפתחות דרמטית שינתה את פני הדברים. לעומת זאת, סניגורו של עשור גילה קלטת. בקלטת זו, השוטר המתלונן הודה כי יש לו ספקות. הספקות נגעו לזיהויו של עשור כמעורב בהצתה.

בעקבות גילוי זה, התביעה ביקשה לשחרר את עשור למעצר בית. לדוגמה, השחרור נעשה בתנאים מגבילים. בהמשך, היא חזרה בה מכתב האישום.

כתוצאה מכך, עשור זוכה מן האשמה שיוחסה לו. על אף הזיכוי, בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של עשור לפיצויים. לדוגמא, דוד עשור הגיש ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים נדרש לדון בערעור זה. כלומר, המקרה הוא ע״פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל.

המסגרת המשפטית: הזכות לפיצויים לנאשם זוכה

הזכות לפיצויים והוצאות משפט לנאשם שזוכה בדין מעוגנת בחוק. אולם, סעיף 80 לחוק העונשין, תשל״ז-1977, מסדיר אותה. סעיף זה קובע שתי עילות מרכזיות לפסיקת פיצויים או שיפוי מהמדינה.

ראשית, בית המשפט בוחן אם ״לא היה יסוד להאשמה״. שנית, הוא בוחן אם ״נסיבות אחרות המצדיקות זאת״ התקיימו. אמנם, במקרה של דוד עשור, הבקשה לפיצוי התבססה על העילה השנייה.

בית המשפט העליון התייחס גם להלכת דבש (ע״פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל). ואולם, הלכה זו מנחה באשר לאופן פירושו ויישומו של סעיף 80 לחוק העונשין.

השופט חשין פירט בפרשת דבש שלושה סוגי נסיבות. יחד עם זאת, הן עשויות להצדיק פיצוי או שיפוי. אלה כוללות נסיבות הנוגעות להליכי המשפט בכללותם. הן גם מתייחסות לאופי הזיכוי ולנסיבותיו האישיות של הנאשם.

עם זאת, השופט חשין הדגיש כי קיימות נסיבות העשויות לשלול או להפחית פיצויים. מאידך, דוגמה לכך היא נאשם שהביא על עצמו את כתב האישום.

אופי הזיכוי של המערער ופיצויים לנאשם זוכה

אחת השאלות המרכזיות בדיון בערעור הייתה הגדרת אופי הזיכוי של דוד עשור. מצד שני, בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר ב״זיכוי מחמת הספק״.

לעומת זאת, השופטת ח' סלוטקי הכריעה בערעור בבית המשפט העליון. לסיכום, היא קבעה כי זיכויו של עשור היה ״זיכוי מוחלט״.

היא הסבירה כי התביעה חזרה בה מהאישום. לאור, הדבר קרה לאחר שהמערער כבר השיב לאשמה. זה נעשה בהתאם לסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. חוק זה הוא התשמ״ב-1982.

בשלב זה, טרם החלה פרשת ההגנה ולא נשמעה עדותו של עשור. לכן, בית המשפט לא יכול היה להטיל ספק בחפותו. בהתאם, הספק נגע לאמינות זיהויו על ידי המתלונן. קביעה זו משפיעה על הזכות לקבלת פיצויים לנאשם זוכה.

על אף שזיכוי מוחלט אינו גורר זכאות אוטומטית לפיצויים, בית המשפט העליון הבהיר נקודה חשובה. למעשה, הוא קבע כי הזיכוי מהווה שיקול משמעותי.

השופטת סלוטקי ציינה כי אין די בהגדרת הזיכוי כ״מוחלט״. ראשית, כדי לפסוק פיצוי, נדרשים שיקולים נוספים. עם זאת, היא הדגישה את החלטת התביעה לחזור בה מכתב האישום. זה קרה לאחר שמיעת רוב ראיותיה.

החלטה זו מעידה על דבר מהותי. שנית, לו ידעה התביעה מראש את המידע שהתגלה בדיעבד, היא הייתה נמנעת. הגשת כתב האישום הייתה נמנעת. לכן, הזיכוי המוחלט נשקל כחלק ממכלול הנסיבות המצדיקות פיצוי ושיפוי.

נסיבות אישיות של המערער ופגיעה בשמו הטוב

דוד עשור טען כי נגרמו לו נזקים חמורים עקב המעצר וההליך המשפטי. שלישית, הוא הדגיש את שלילת חירותו ואת הפגיעה הקשה בשמו הטוב. בנוסף, הוא איבד את יכולתו לעבוד ולהשתכר.

פגיעות אלו גרמו לו הפסדים כלכליים כבדים, ומשפחתו הגיעה לפת לחם. מכאן, עשור ציין גם את העובדה שנמנעה ממנו הזכות להיות נוכח בלידת בתו. הוא גם לא היה במחיצת משפחתו. הוא טען כי אלו נזקים קיצוניים בחריגותם.

לדעתו, הם מצדיקים פסיקת פיצויים לנאשם זוכה.

בית המשפט העליון התייחס לטענות אלו. לכן, השופטת סלוטקי קבעה כי לא רק נזק כלכלי נחשב, אלא גם נזקים ״כלליים״. היא התייחסה לפגיעה בשם הטוב ולכאב וסבל.

בית המשפט עמד על כך שבעבר הלכה פסוקה שללה פיצויים על נזקים כאלה. הדבר היה לפי סעיף 80. אולם, הלכה זו נכרסמה עם השנים, ובפרט עם פרשת דבש.

פרשת דבש קבעה כי כלל נסיבות העניין רלוונטיות לשאלת הפיצוי. לכן, הגבלת הפיצוי לנזק כלכלי בלבד אינה מוצדקת. זה נכון במיוחד כאשר מדובר בנזקים חמורים יותר.

תפקיד שתיקת הנאשם בחקירה והתנהלות המשטרה

השתקפות שתיקת המערער בשלב החקירה

השופטת סלוטקי הבחינה בין שני שלבים בהליך כנגד המערער. בשלב הראשון, שהחל עם מעצרו, המערער בחר לשמור על זכות השתיקה.

בית המשפט ציין כי זכות השתיקה מוכרת. אולם, השימוש בה כרוך במחיר לעניין הפיצוי והשיפוי. אלמלא שמר על זכות השתיקה והציג את גרסתו, בית המשפט היה מוצא טעם שלא לעוצרו. מעצרו לא היה נמשך עד תום ההליכים.

לכן, בשלב זה, המשקל שניתן לייחס לזיכויו המוחלט היה נמוך. גם נסיבותיו האישיות לצורך פסיקת פיצויים נשקלו במשקל נמוך.

התנהלות המתלונן כאיש משטרה והשפעתה על פיצויים לנאשם זוכה

השלב השני החל בקירוב ביום 1.2.2000, כאשר ספקותיו של המתלונן עלו. בית המשפט הדגיש כי עד תביעה חייב לדווח מיד על ספקות. זה נכון במיוחד כשהוא איש משטרה, לגבי אמינות עדותו.

השוטר המתלונן בעניינו של עשור לא עשה זאת. רק לאחר שסניגורו של עשור גילה את הקלטת, נודע לתביעה על הספקות. מחדלו זה הפך את המשך מעצרו של עשור לבלתי צודק. גם המשך משפטו נחשב לבלתי צודק, לפחות לכאורה.

השופטת סלוטקי קבעה כי שוטר אינו ״עד ככל העדים״. עדותו נושאת משקל רב יותר. לכן, התנהלותו מעניקה משקל רב בהכרעה לטובת פיצויו של עשור.

גם העובדה שהיועץ המשפטי של המשטרה לא הביא את הדברים לתביעה מיד. זה נחשב לפגם. המתלונן נועץ בו, אך היועץ לא פעל. פגם זה יש לייחסו למשטרה כגוף.

על כן, אי-צדק שנגרם עקב מחדלי המתלונן מצדיק פיצויים לנאשם זוכה.

הבחנה בין מעצר לבין מעצר בית ותנאים מגבילים

דוד עשור ביקש לקבל פיצויים גם עבור התקופה שבה שהה במעצר בית. הוא גם דרש פיצוי על תנאים מגבילים אחרים. סעיף 80(א) לחוק העונשין מתייחס לפיצוי על ״מעצרו או מאסרו״.

בית המשפט קבע כי הוראה זו מתייחסת רק למעצר במתקן כליאה רשמי. היא אינה חלה על מעצר בית. גם תנאים מגבילים אינם נכללים בה.

קביעה זו מבוססת על הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים). חוק זה הוא התשנ״ו-1996. היא מבוססת במיוחד על סעיפים 7 ו-48 לחוק המעצרים.

סעיף 7 מגדיר את מקום המעצר כמקום כליאה רשמי. סעיף 48 עוסק ב״תנאי השחרור בערובה״. אלה תנאים המטילים מגבלות, אך הם אינם מעצר. לכן, המערער לא זכה לפיצויים עבור תקופה זו.

בית המשפט העליון ציין כי ראוי שהמחוקק ישקול להרחיב את ההסדרים. יש לאפשר פסיקת פיצוי גם בגין הגבלת חירות פחותה ממעצר.

ההכרעה הסופית וקביעת הפיצויים לנאשם זוכה

השופטת ח' סלוטקי שקללה את מכלול נסיבות העניין. היא החליטה לקבל את הערעור בחלקו בבית המשפט העליון. היא הורתה על פיצויו ושיפויו של דוד עשור.

בית המשפט קבע כי המערער יקבל פיצוי בשני שלבים. בגין השלב הראשון של ההליך, מתאריך 23.8.1999 ועד 31.1.2000. המערער יקבל 20% מסכום הפיצוי המרבי. פיצוי זה הוא על המעצר.

סכום זה קבוע בתקנות סדר הדין הפלילי. הן נקראות ״פיצויים בשל מעצר או מאסר״, התשמ״ב-1982. בגין השלב השני, מתאריך 1.2.2000 ועד 2.3.2000. עשור יקבל 80% מסכום הפיצוי המרבי האמור.

בנוסף, בית המשפט פסק למערער שיפוי בגין הוצאות הגנתו. הוא יועמד על מחצית הסכום המרבי הקבוע לכך בתקנות. ההליך הועבר לרשם. מטרתו היא השלמת הדיון וקביעת גובה הסכומים המדויקים לתשלום.

סיכום

פסק הדין בעניין עשור מדגיש את החשיבות של זכותו של נאשם זוכה לפיצויים. הוא מכיר בכך שמעבר לנזקים הכלכליים, יש לפצות. הפיצוי כולל גם פגיעה בשם הטוב ועל עוגמת נפש.

השופטת סלוטקי קבעה כי זיכוי מוחלט מצדיק פסיקת פיצויים משמעותיים. הדבר נכון לצד מחדלים בהתנהלות המשטרה. יחד עם זאת, פסק הדין מדגיש את הצורך באיזון. איזון זה הוא בין זכויות הנאשם לבין שיקולים נוספים.

דוגמה לכך היא שתיקת הנאשם בחקירה.

במקרה של חשד או אישום פלילי, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי מקצועי. זה נכון בוודאי לאחר זיכוי. עורך דין יוכל לבחון את נסיבות המקרה. הוא יעריך את הזכאות ל פיצויים לנאשם זוכה.

הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.