הרשעה בהריגה, במיוחד כאשר היא נשענת על ראיות נסיבתיות ועדות מומחה. לפיכך, מעלה שאלות משפטיות מורכבות ודורשת בחינה מעמיקה. בית המשפט העליון דן בסוגייה זו במסגרת ערעור פלילי תקדימי. המקרה הנדון מציג סוגייה מורכבת של הרשעה בעבירה של הריגה. בנושא זה קראו גם: בקשת רשות ערעור על דחיית הרשעה בתקיפה: מה חשוב לדעת?.
המבוססת בעיקר על ראיות נסיבתיות ועדות מומחה. בנוסף, המערער, ניקולאי מצגורה, טען כי לא היה לו כל קשר למותו של המנוח. עם זאת, בית המשפט המחוזי הרשיע אותו בהתבסס על מספר ראיות נסיבתיות. כולל עדותו של מומחה טביעות נעל. להרחבה ראו: דחיית ערעור חבלה חמורה: משמעויות ויישום תיקון 113.
מאמר זה ינתח את פסק דינו של בית המשפט העליון, שהתמודד עם מכלול הראיות שהוצגו. עם זאת, הוא יסקור את תפקידן של ראיות נסיבתיות בהליך הפלילי. בנוסף, הוא יבחן את מעמדה ואת משקלה של עדות מומחה. תוך התייחסות לביקורת שיפוטית ומדעית כאחד.
הבנת ההיבטים הללו חיונית לכל מי שעוסק בתחום המשפט הפלילי.
הליך משפטי תקדימי: עפ 1620/10 נ נ' מדינת ישראל
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, עפ 1620/10. כתוצאה מכך, דן בערעור שהמערער ניקולאי הגיש מצגורה נגד מדינת ישראל. פסק הדין ניתן ביום 03.12.2013 על ידי השופטים ס' ג'ובראן, י' דנציגר, ונ' הנדל. הליך זה עסק בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בנוסף, ערעור זה, שעסק בפרשה שהגיעה לבית המשפט העליון, ממחיש גם את החשיבות של הבנת ההליכים המשפטיים, כפי שמוסבר בהרחבה במאמר בנושא דחיית בקשת רשות ערר על מעצר: הכללים והמשמעויות המשפטיות.
שקבע את הרשעת המערער בעבירת הריגה.
בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 12 שנות מאסר בפועל. לעומת זאת, הערעור התייחס הן להכרעת הדין, שקבעה את אשמתו של המערער. והן לגזר הדין שקבע את עונשו. לעיון נוסף: דחיית ערעור על עונש מאסר בתיקי אלימות: הכרעת העליון.
רקע עובדתי: פרטי המקרה המצער והטענות המרכזיות
על פי כתב האישום, המערער והמנוח היו חברים ותיקים. לדוגמה, הם עבדו יחד באתר בנייה ביפו. ביום 28.3.2008, המערער הגיע לבקר את המנוח במקום עבודתו. השניים שתו יחדיו וודקה.
בשלב כלשהו התפתחה קטטה ביניהם.
במהלך הקטטה, המערער הכה את המנוח וחנק אותו למוות. לדוגמא, על בסיס עובדות אלו, התביעה האשימה את המערער ברצח בכוונה תחילה. על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל״ז-1977. לעומת זאת, המערער הכחיש את מעורבותו בהריגה.
המערער טען כי ביום המוות הוא והמנוח ניהלו שיחה ידידותית ושתו וודקה. לאחר מכן, המנוח נכנס לביתן השמירה, ואילו המערער התיישב על ספסל ונרדם. כלומר, הוא מצא את המנוח שרוע על הרצפה ללא רוח חיים כשנכנס לביתן השמירה לאחר שהתעורר.
בית המשפט המחוזי קבע כי מותו של המנוח נגרם ממעשה אלימות. אולם, המעשה כלל הפעלת לחץ על צווארו באמצעות דריכה. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה זהות האדם שחנק את המנוח למוות.
השאלה המשפטית: דיות הראיות הנסיבתיות ועדות המומחה
השאלה המשפטית המרכזית שהעסיקה את בית המשפט העליון בערעור זה הייתה האם הראיות הנסיבתיות. אמנם, ועדות המומחה שנאספו בתיק מספיקות כדי לבסס הרשעה בעבירה של הריגה. זאת בהתחשב בטענת המערער כי לא היה לו כל מוטיבציה לבצע את המעשה. וכי הוא אף לא זכר את אירועי ההרג.
סוגייה זו מורכבת במיוחד במקרים פליליים. ואולם, במקרים אלו, אין ראיות ישירות לזהות מבצע העבירה. השופטים נדרשו לבחון בקפדנות את משקלן המצטבר של הראיות. עליהם היה לקבוע אם הראיות מותירות ספק סביר באשר לאשמתו של המערער.
התמודדות בית המשפט העליון עם עדות מומחה טביעות נעל
מבחני קבילות ומשקל ראיות מדעיות
בית המשפט העליון התמודד עם שאלת קבילותן ומשקלן של ראיות מדעיות. שופטי בית המשפט אימצו את רוחו של פסק הדין האמריקאי Daubert. פסק דין זה הגדיר מחדש את תפקידו של בית המשפט בהקשר של קבלת ראיות מדעיות. מעתה, בית המשפט אינו מסתמך רק על מידת המקובלות של התיאוריה. בית המשפט צריך להתעמק במתודולוגיה, בנתונים ובמסקנות שמציג המומחה. זאת על מנת לקבוע האם מדובר במידע מדעי המתאים לתיק.
כללי Daubert דורשים מבית המשפט לשמש ״שומר סף״. עליו לבחון כל ראיה מדעית חדשה המבקשת להיכנס בשערי המשפט הפלילי. הנטל להוכיח את קבילות הראיה מוטל על הצד המציג אותה. גם כאשר ראיה התקבלה בעבר, אין זה סוף פסוק. הצדדים רשאים לנסות לתקוף את תקפותה שוב, תוך גיבוי הטיעונים בראיות מסודרות.
השופט נ' הנדל הציע מבחן כללי לבחינת ראיה מדעית שנויה במחלוקת. יחד עם זאת, המבחן כולל שני חלקים: מבחן פנימי ומבחן חיצוני. המבחן הפנימי בודק את הראיה על פי תוכנה, כולל שיטת המומחה והשלכות ההוכחה. לפיכך, המבחן החיצוני בוחן את גישת המדע ואת הביקורת השיפוטית.
באמצעות מבחנים אלו, בית המשפט בודק את אמינותה ומהימנותה של הראיה.
שבעה קשיים בראיית טביעות נעל ובחינת משקלה
בית המשפט מצא שבעה קשיים מהותיים באופן הצגת ראיית טביעת הנעל בתיק זה. ראשית, קיים העדר סטטיסטיקה מבוססת. מאידך, סולם הדרגות המילולי, כגון ״אפשרי בהחלט״, אינו מגובה בנתונים מספריים ברורים. שנית, התגלה פילוג משמעותי בדעות המומחים במחקרים שונים, ללא הסבר מספק לשונות הגבוהה.
שלישית, שיטת ההכרעה של המומחים, המבוססת על קונצנזוס, יוצרת הרמוניה מלאכותית המסתירה חילוקי דעות.
רביעית, העדר שיח יעיל בין המומחה לבין בית המשפט הקשה על הבנת המשמעות האמיתית של הראיה. מצד שני, המומחה הסביר בעדותו ש״אפשרי בהחלט״ מתייחס לעשרות נעליים, לעומת ״אפשרי״ שמתייחס לאלפים. אך נתונים אלו לא הופיעו בחוות הדעת. חמישית, שיעור הטעות של הדיסציפלינה הוצג באופן חלקי ולא מדויק.
המבחנים בוצעו בארה״ב על סולם תלת-דרגתי. לסיכום, הם אינם תואמים לסולם הרב-שלבי הנהוג בישראל. בנוסף, לא בוצעה בדיקה פנימית מספקת.
שישית, הביקורת במשפט המשווה (בארה״ב. לאור, ובאנגליה) הצביעה על כך שראיות טביעת נעל אינן יכולות לקבוע הסתברות מדויקת. הן מתייחסות רק לאפשרות שהנעל ״עשויה הייתה״ לייצר את הטביעה. שביעית, הקשר בין הראיה המדעית למשפט הפלילי מעלה חשש לעיוות דין.
חזקת החפות ונטל ההוכחה המחמיר דורשים רף גבוה יותר מראיות מדעיות.
מסקנת בית המשפט לגבי טביעות הנעל
בית המשפט העליון קבע כי ראיית טביעות הנעל היא קבילה באופן כללי. בהתאם, זאת מכיוון שהיא טכניקה מדעית מקובלת בפסיקה ובקהילה המדעית. עם זאת, השופטים הדגישו את מגבלותיה. בהתחשב בשבעת הקשיים שפורטו לעיל, בית המשפט הגיע למסקנה כי במקרה הנדון.
משקל ראיית טביעות הנעל הוא ״אפסי״.
השופטים ציינו כי השאלות רבות מהתשובות, ורב הנסתר על הנגלה. למעשה, הפגמים שהוצגו יורדים לשורש עניין המשקל. קביעת משקל אפסי נועדה לאפשר לצדדים להתמודד בעתיד עם ההסתייגויות. היא גם מהווה מנוף לפיתוח ושכלול הראיה המדעית.
דרוש רף מינימאלי טרם יינתן לראיה מדעית משקל בתיק מסוים.
חוזקן של הראיות הנסיבתיות האחרות
על אף משקלה האפסי של ראיית טביעות הנעל. ראשית, בית המשפט העליון בחן את שאר הראיות הנסיבתיות בתיק. ראיות אלו כללו עדויות וראיות פורנזיות. בית המשפט קבע כי מכלול הראיות הללו, גם ללא טביעות הנעל.
מבסס הרשעה מעבר לכל ספק סביר. שנית, כאשר התביעה מבססת את מסכת הראיות על ראיות נסיבתיות, בית המשפט בוחן כל תרחיש אפשרי.
אם המסקנה היחידה העולה מהניתוח היא לרעת הנאשם, בית המשפט יוכל להרשיעו. שלישית, כלל זה כפוף לעיקרון לפיו אדם ישא באחריות פלילית רק. אם היא הוכחה מעבר לספק סביר. בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.
ממצאי דנ״א, חבלות וזירת הפשע
הראיות הפורנזיות היו משמעותיות. מכאן, מתחת לציפורני המנוח נמצאו שיירי דנ״א של המערער. שכיחות הפרופיל הגנטי שנמצא הייתה נמוכה ביותר. היא נאמדה באחד ליותר ממיליארד.
הסנגוריה העלתה שתי הסתייגויות. לכן, היא טענה כי השכיחות נבדקה רק בקרב האוכלוסייה היהודית והערבית. ולא בקרב האוכלוסייה הנוצרית-אוקראינית אליה המערער משתייך. היא גם טענה כי הדנ״א הגיע לציפורני המנוח כאשר האחרון תמך במערער שנפל.
בית המשפט דחה הסתייגויות אלו. משום כך, המומחית שהעידה הבהירה כי השכיחות נמוכה כל כך, שהדנ״א הוא ממצא כמעט חד-משמעי. היא גם ציינה כי הסנגוריה לא הזמינה את מומחה הסטטיסטיקה לחקירה נגדית. כמו כן, הסברו של המערער.
כי הדנ״א הגיע לציפורני המנוח עקב תמיכה נדחה כדחוק ובלתי משכנע.
על גופו של המערער נמצאו חבלות טריות רבות. כן, חבלות אלו כללו פצעים בראש, דימומים תת-עוריים, שפשופים בפנים, במותן ובכף היד. ופצעי שריטה בצוואר ובגב. חבלות אלו מתיישבות עם פצעי קרע ועם סימני ציפורניים.
הפתולוג אף מצא כי הדימומים בזרוע יכולים להתיישב עם סימני שיניים. בנסיבות, ההגנה טענה כי החבלות נגרמו מנפילה עקב שכרות. בית המשפט דחה הסבר זה.
בדיקת גופת המנוח גילתה כי הוא מת כתוצאה מחנק עקב לחץ על הצוואר. בנוסף, נמצאו חבלות קהות ישירות בבית החזה ובבטן, שברים בצלעות ודימומים נרחבים. בשל, הפתולוג ציין כי ייתכן שגוף המנוח נמעך בין שני מישורים קשים, אולי כתוצאה מדריכה. זירת הרצח הייתה מגודרת ונעולה במחסום חשמלי.
לא נמצאו סימני פריצה או גניבה. לאחר, כספו של המנוח לא נשדד.
עדויות מרכזיות תומכות
שלושה עדים מרכזיים פגשו את המערער מיד לאחר מות המנוח. לפני, עופר טרומר, סייר בחברת השמירה, הגיע לאתר הבנייה וראה את המערער. המערער פתח עבור טרומר את השער החשמלי. טרומר הבחין בגופת המנוח בתוך הביתן.
אשת המנוח העידה כי המערער ענה לטלפון שלה. מעבר לכך, הוא ביקש ממנה להזמין אמבולנס ומשטרה. היא הגיעה ומצאה את גופת המנוח. בנוסף, בנו של המנוח התרשם כי המערער ״מדבר לעניין״.
אשת המערער העידה כי השניים היו שתויים.
השוטר שפגש את המערער מספר שעות לאחר מכן ציין. חרף, כי על המערער היו סימני אלימות רבים. הוא גם נראה שיכור. בית המשפט המחוזי קבע כי לעדות השוטר משקל אפסי.
זאת מכיוון שהעדות נגבתה ללא אזהרה כדין ומחוץ לתחנת המשטרה. על אף, עדות המערער עצמו נמצאה חלקית ולא אמינה. הוא הכחיש שפגש את הסייר ואת השוטר.
דחיית טענות ההגנה
״להרוג ולשכוח״: סוגיית השכרות והמודעות
הסנגוריה טענה כי לא ניתן ״להרוג ולשכוח״. בנוגע, היא טענה כי בית המשפט המחוזי האמין למערער שאמר כי אינו זוכר שהרג את המנוח. לטענת הסנגוריה, טענה זו אינה סבירה ודורשת ראיה מדעית. בית המשפט דחה טענה זו.
הוא קבע כי המערער הרג את המנוח כשהיה שיכור, וכי עדותו על אי-זיכרון מהימנה.
השופטים קבעו כי שלושת הממצאים הללו יכולים לדור בכפיפה אחת. בהקשר, מאחר שהמערער היה שיכור, יש היגיון בכך שאינו זוכר את פעולת ההריגה שביצע. בית המשפט התייחס גם לסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין. סעיף זה קובע כי אדם הגורם למצב של שכרות במודע.
נחשב כמי שביצע את המעשה במחשבה פלילית או באדישות. לאחרונה, הסנגוריה טענה כי המערער לא היה יכול לצפות את מות המנוח גם אילו היה פיכח. וכי לא הוכח שהכניס עצמו למצב שכרות במודע. בית המשפט דחה טענות אלו.
ממצאי הפתולוג הצביעו על חבטות חוזרות ונשנות. לבסוף, החבטות כללו דריכה בכוח על הצוואר שגרמה לחנק קטלני. אדם פיכח יכול היה לצפות כי פעולות אלימות כאלו יביאו למות המנוח. המערער והמנוח שתו יחדיו שני בקבוקי וודקה.
בדיקת ינשוף הראתה שיעור אלכוהול גבוה אצל המערער. לכן, בית המשפט קבע כי המערער הכניס עצמו במודע למצב של שכרות.
הכרעה וגזר הדין
בית המשפט העליון, ברוב דעות, דחה את הערעור על שני חלקיו. הוא דחה את הערעור כנגד הכרעת הדין. הוא גם דחה את הערעור כנגד גזר הדין. השופט נ' הנדל קבע כי כדי להגיע למסקנה זו.
אין צורך להעניק משקל לראיה שעניינה השוואת טביעות הנעל. די בראיות הנסיבתיות האחרות שהוצגו. המערער לא הצליח לבסס את טענות ההגנה השונות שהעלה.
הסנגוריה טענה להקל בעונש בשל שכרותו של המערער. לטענתה, סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין הוא ״פיקציה משפטית״. היא טענה כי המערער היה חסר מחשבה פלילית. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו.
הוא קבע כי ההסדר שקבע המחוקק בסעיף 34ט(ב) הוא פיתרון מאוזן לסוגיית אחריות השיכור. הוא אינו פיקציה שרירותית. בית המשפט הדגיש כי שכרות איננה נסיבה מקלה, אלא אף מחמירה את אשמתו של המערער. הוא הביא עצמו למצב של חוסר שליטה.
בהתחשב במכלול הנסיבות, כולל גילו המבוגר ועברו הנקי של המערער. העונש של 12 שנות מאסר בפועל אינו מצדיק התערבות.
סיכום
המקרה בעפ 1620/10 נ' מדינת ישראל מדגיש את האתגרים בהרשעה בהריגה על בסיס ראיות נסיבתיות. בית המשפט העליון קבע כי ראיות טביעות הנעל, על אף קבילותן הכללית. היו בעלות משקל אפסי במקרה זה. הקשיים המהותיים בבסיס המדעי ובשיטות ההצגה של ראיות אלו הכריעו את הכף.
עם זאת, בית המשפט הדגיש את חשיבותן של יתר הראיות הנסיבתיות. אלו כללו ממצאי דנ״א חד-משמעיים. כמו כן, הן כללו חבלות חמורות על גופו של המערער. בנוסף, נסיבות זירת הפשע הובילו למסקנה יחידה של אשמה מעבר לכל ספק סביר.
פסק הדין מחזק את עקרון הזהירות בבחינת ראיות מדעיות ואת נטל ההוכחה הכבד במשפט הפלילי. ייעוץ משפטי מקצועי הינו קריטי בהליכים כה מורכבים.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
