בית המשפט העליון קבע כי רשות המיסים רשאית לגבות חוב מס מנכס שהועבר לבן זוג, גם אם העברת הנכס בוצעה עוד בטרם הפך חוב המס לסופי. פסק הדין עוסק בשאלה עד כמה רחבה סמכותה של רשות המיסים לגבות חוב מס באמצעות נכס שהעביר החייב לבן משפחתו ללא תמורה. השאלה נוגעת לאיזון עדין בין אכיפת גביית המיסים לבין הגנה על זכויות הקניין של מקבל הנכס. לפיכך, יש לה חשיבות מעשית רבה הן לרשויות המיסים והן לכל מי שמקבל נכס מבן משפחה. במאמר זה נבין את מהות הפסיקה, את תנאיה ואת המשמעויות הרחבות שלה. פסיקה זו מצטרפת למקרים מורכבים בהם נכסים משותפים עשויים להיות חשופים לחובות, בדומה למצב המתואר בתביעת רוכשי דירה נגד יזם מוכר: איחור, ליקויים וירידת.
פרטי ההליך ורקע עובדתי
גביית חוב מס מנכס שהועבר לבן זוג הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, ההליך המשפטי התקיים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, 2755/08 ע״א. המערערים בתיק היו דליה פלח ובני משפחתה. ואילו המשיבים היו פקיד שומה תל אביב 3 (מס הכנסה), המוסד לביטוח לאומי, ואלי פלח. השופטים נ' הנדל, א' חיות וע' פוגלמן נתנו את פסק הדין ביום 10.08.2010.
מדובר היה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 07.02.2008.
המערערת ומשיב 3 נישאו בשנת 1984 ולהם שלושה ילדים. בנוסף, בתאריך 23.07.2003, חתמו בני הזוג על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם, משיב 3 העביר למערערת את חלקו בדירה בחולון. המערערת רשמה את זכויותיה בדירה בפנקס המקרקעין ביום 11.03.2004. כמו כן, עניינים הנוגעים לרישום זכויות רכוש עשויים להיות רלוונטיים במצבים משפטיים מורכבים, כפי שניתן לראות במקרה של הבנת ליקויי בנייה וחוזה מכר: פסק דין מנחה.
למשיב 3 צבר חוב למס הכנסה בסך של כ-1.8 מיליון ש״ח בגין שומות לשנים 1994. עם זאת, ו-1996 עד 1998. ערעורו על השומות נדחה בפסק דין מיום 02.10.2005, ובכך הפך החוב לסופי. ביום 22.01.2006, נרשמה הערה בפנקס המקרקעין בדבר זכויות מס הכנסה בדירה.
לאחר רישום הערת האזהרה, הגישה המערערת תביעה למתן פסק דין הצהרתי. כתוצאה מכך, היא טענה כי הדירה בבעלותה. וכי רשות המיסים אינה רשאית לעקל או לממש אותה בגין חובות בעלה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע.
כי מתקיימים כל חמשת תנאי סעיף 119א(ב) לפקודת מס הכנסה.
השאלה המשפטית המרכזית וטענות הצדדים
השאלה המשפטית המרכזית נגעה לפרשנותו של סעיף 119א(ב) לפקודת מס הכנסה. לעומת זאת, בית המשפט התבקש להכריע האם מס הכנסה רשאי לגבות את חובו של החייב מנכס שהועבר לקרוב. זאת, גם כאשר ההעברה בוצעה בטרם הפך חוב המס לסופי. או שמא ניתן לגבות רק מנכס שהועבר לאחר שהחוב הפך סופי. להרחבה ראו: המסגרת המשפטית: חוק המכר (דירות).
יתרה מכך, התעוררו שאלות משנה בדבר משמעות ״העברה ללא תמורה״ במסגרת הסכם גירושין. לדוגמה, גם הגדרת ״בן זוג״ או ״קרוב״ עמדה לדיון כאשר הצדדים ערכו הסכם גירושין.
טענות המערערים
המערערים טענו כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שמס הכנסה רשאי להטיל עיקול. הם סברו כי תנאי הסעיף אינם חלים על המסכת העובדתית, לאור לשונו ולאור תכליתו החקיקתית. לדברי המערערים, התנאי בדבר העברה לקרוב לא התקיים, משום שהמערערת לא ניהלה משק בית משותף עם משיב 3 ממועד הסכם הגירושין. הם הדגישו כי הסכם גירושין אינו הסכם מתנה, ולכן העברת הדירה נעשתה בכפוף לתנאים שבהסכם, ולא ללא תמורה. עוד הוסיפו כי יש לפרש את הסעיף כך שהעברת הנכס חייבת להתבצע רק לאחר שחוב המס הפך סופי. פרשנות זו, לטענתם, מגשימה את תכלית החוק למנוע התחמקות מתשלום חוב סופי.
טענות המשיבים
המשיבים טענו כי בית המשפט המחוזי צדק בקבעו שתנאי הסעיף התקיימו במלואם. לדוגמא, הם הצביעו על כך שהעובדות תומכות בעמדתם. שכן המערערת ומשיב 3 ניהלו משק בית משותף תקופה ממושכת גם לאחר הסכם הגירושין. המשיבים הדגישו כי המערערת לא שילמה עבור רכישת זכויותיו של משיב 3 בדירה.
באשר לטענה העקרונית, המשיבים סברו כי לשון הסעיף אינה תומכת בפרשנות צמצומית. כלומר, לטענתם, ההעברה יכולה להתבצע גם טרם הפך חוב המס לסופי. וכי פרשנות המערערים מרוקנת חלק מהסיפא של הסעיף מתוכן. המשיבים הדגישו כי תכלית החוק היא מניעת הברחת נכסים על ידי חייב במס. המשיבים הדגישו כי תכלית החוק היא מניעת הברחת נכסים על ידי חייב במס, כמפורט גם ברקע והמקרה המשפטי – פיצויים על איחור במסירת דירה.
וכי רק פרשנותם תואמת מטרה זו.
הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיה
בית המשפט העליון (מפי השופט נ' הנדל, בהסכמת השופטים א' חיות וע' פוגלמן) דחה את הערעור של דליה פלח ובני משפחתה. בית המשפט קיבל את עמדת המשיב, מס הכנסה, וקבע כי רשות המיסים רשאית לגבות חוב מס מנכס שהועבר לבן זוג. הקביעה התבססה על ניתוח לשון הסעיף ותכליתו.
ראשית, בית המשפט קבע. אולם, כי סעיף 119א(ב) לפקודת מס הכנסה אינו מתנה את תחולתו בכך שהעברת הנכס תיעשה דווקא לאחר שהחוב הפך לסופי. בית המשפט הדגיש כי ניתן לגבות חוב מס גם מנכסים שהועברו קודם לכן. מבחינה לשונית, הסיפא של הסעיף קובעת מועד גבייה לפי המאוחר מבין תום שנת המס שבה הפך החוב לסופי או מועד העברת הנכסים.
בית המשפט הסביר כי פרשנות המערערים, שלפיה ההעברה חייבת להתבצע רק לאחר שהחוב הפך סופי. אמנם, מרוקנת את הסיפא של הסעיף מתוכן.
שנית, מבחינת תכלית החוק. בית המשפט קבע כי מטרת הסעיף היא למנוע הברחת נכסים וסיכול גביית המיסים. פרשנות המערערים, שהייתה מאפשרת לחייב להתחמק מתשלום באמצעות הליכי סרק. אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו.
בית המשפט אימץ את הסתייגות המדינה, שלפיה אי אפשר ״ללכת אחורה בזמן״ ללא הגבלה. גביית חוב מס תתאפשר רק מקום שבו הנישום היה צריך לצפות את חבותו לאור הליכים שהתנהלו מולו. זהו מבחן הידיעה והצפיות.
בנסיבות המקרה הספציפי, בית המשפט קבע כי ההעברה נעשתה ללא תמורה. הוא גם קבע כי לפי עדות המערערת. בני הזוג המשיכו לחיות יחד ולנהל משק בית משותף לאחר הסכם הגירושין. לכן, מתקיים גם תנאי ״הקרוב״ כהגדרתו בפקודה.
סוגיות אלו חשובות, אך במקרה הספציפי לא שימשו דרך מילוט מתחולת הסעיף. לפיכך, המסקנה הייתה שהסעיף חל במלואו.
המשמעות המעשית של פסק הדין והגנה על מקבלי נכסים
פסק הדין של בית המשפט העליון קובע הלכה משפטית חשובה. רשות המיסים רשאית לגבות חוב מס מנכס שהועבר לבן זוג או לקרוב, גם אם ההעברה קדמה למועד שבו הפך החוב לסופי. עם זאת, קיים תנאי מהותי לכך: הנישום היה צריך לצפות את חבותו נוכח הליכים שהתנהלו מולו. קביעה זו מגבילה את יכולתם של חייבי מס להבריח נכסים לבני משפחה. היא עושה זאת במטרה לסכל גבייה חוקית של חובות מיסים. הדבר מחזק את כוחן של רשויות המס באכיפת הגבייה.
מנגד, הפסיקה שומרת על הגנה מסוימת למקבלי נכסים תמי לב. אלו שקיבלו את הנכסים בטרם החלו הליכי שומה והיה צפי סביר לחבות מס, לא ייפגעו. ההלכה מדגישה כי רשות המיסים, כרשות מנהלית, כפופה לכללי המשפט המנהלי. כללים אלה כוללים סבירות, הגינות ומידתיות, והיא חייבת ליישם אותם בעת הפעלת סמכות הגבייה. יש לכך חשיבות רבה במניעת פגיעה בלתי מידתית בצדדים שלישיים, כמו במקרה של גביית חוב מס מנכס שהועבר לבן זוג שפעל בתום לב. בית המשפט קרא למס הכנסה לדון בהיבט זה של העניין, ולתת משקל ראוי למלוא חופן השיקולים הרלוונטיים.
סיכום
פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע״א 2755/08 מבהיר את סמכותה של רשות המיסים לגבות חוב מס מנכס שהועבר לבן זוג או לקרוב. סמכות זו קיימת גם אם ההעברה בוצעה לפני שהחוב הפך סופי. פסק הדין מצמצם את האפשרויות לחייבי מיסים להבריח נכסים. הוא עושה זאת על ידי שימוש בפרשנות תכליתית ורחבה של סעיף 119א(ב) לפקודת מס הכנסה. עם זאת, ההגבלה המשמעותית היא שמבחן הידיעה והצפיות חל. כלומר, רק במקרים שבהם הנישום יכול היה לצפות את חבותו במס, תתאפשר גבייה. פסיקה זו חשובה ביותר עבור חייבי מיסים, מקבלי נכסים מרצון וכל אדם בעל עניין בדיני מיסים. כדאי להתייעץ עם עורך דין מומחה בתחום כדי להבין את מלוא ההשלכות ולהגן על זכויותיכם.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
