התמודדות משפטית עם מקרי רצח המעלים טענות של אי-שפיות היא משימה מורכבת ורגישה. לפיכך, היא מחייבת איזון בין הצורך להגן על החברה לבין הבנה עמוקה של מצבו הנפשי של הנאשם. התמודדות משפטית עם מקרי רצח המעלים טענות של אי-שפיות היא משימה מורכבת ורגישה, המחייבת איזון בין הצורך להגן על החברה לבין הבנה עמוקה של מצבו הנפשי של הנאשם, בדומה לאופן שבו נבחנות מורכבויות משפטיות גם בהקשרים אחרים, כפי שניתן ללמוד מ-דחיית ערעור על הרשעה בהחזקת סמים: ניתוח משפטי חשוב.
פסק הדין בעניין ע״פ 7010/09 איבתור אבשלומוב נ' מדינת ישראל. בנוסף, אשר ניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, מציג דילמה משפטית מהותית. השופטים בחנו האם איבתור אבשלומוב היה כשיר מבחינה נפשית לביצוע מעשה הרצח. הם גם בדקו האם קיימת עילה להפחית את עונשו בהתחשב במצבו הנפשי הנטען.
לכן, הבנת המקרה מסייעת לנתח את הסוגיה של אי-שפיות ברצח ואת השלכותיה.
רקע ועובדות המקרה: איבתור אבשלומוב נ' מדינת ישראל
איבתור אבשלומוב הואשם ברצח אשתו, לריסה דוידוב. עם זאת, שרידיה של המנוחה נמצאו בדירתם המשותפת. לפי כתב האישום, שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, אבשלומוב תכנן את המעשה. הוא רכש חומרים דליקים ונעול בדירה יחד עם הקורבן.
המנוחה פנתה לעזרה משפטית לפני האירוע. כתוצאה מכך, היא ביקשה להגיש תביעת מזונות ומדור נגד אבשלומוב. פנייה זו הגבירה את חשדו של אבשלומוב כלפיה. הדבר תרם לסכסוך שהתפתח ביניהם, וכלל טענות לבגידה ומחלוקות כספיות.
ביום הרצח, 13.1.2008, אבשלומוב הגיע לדירה כשהוא מצויד בנוזל מדליק פחמים וגפרורים. לעומת זאת, הוא נעל את הדלת וסגר את החתול בחדר אחר. המערער והמנוחה התעמתו ביניהם. אבשלומוב הכה את המנוחה, שפך עליה נוזל דליק והצית אותה.
הוא אף הכה אותה שנית בעציץ כשניסתה לקום. לדוגמה, שוטרים שהגיעו למקום מצאו את המנוחה בוערת. המערער הודה מיד במעשיו, שיחזר את הרצח והביע סיפוק.
המסגרת המשפטית: סייג אי-שפיות והפחתת עונש
הדין הפלילי מכיר בשתי אפשרויות מרכזיות להתמודדות עם מצבים נפשיים הפוגעים באחריותו של אדם לעבירות פליליות. לדוגמא, אפשרויות אלו מעוגנות בחוק העונשין התשל״ז-1977.
סייג אי-שפיות הדעת (סעיף 34ח)
סעיף 34ח לחוק העונשין מתייחס למצב שבו אדם אינו נושא באחריות פלילית למעשה שביצע. כלומר, כדי שסייג זה יחול. המעשה חייב להיות תוצאה של מחלה שפגעה ברוחו או ליקוי בכושר השכלי. ליקוי זה מנע מהנאשם יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול בהם.
או שלא יכל להימנע מביצועם.
ההלכה קובעת שלושה תנאים מצטברים להחלת סייג זה:.
-
בסיס נפשי: מחלה נפשית או ליקוי בכושר השכלי.
-
עוצמת הפגיעה: חוסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשה או להימנע ממנו.
-
קשר סיבתי: קשר ישיר בין המחלה לבין חוסר היכולת כאמור.
הפחתת עונש בשל הפרעה נפשית חמורה (סעיף 300א(א))
סעיף 300א(א) מאפשר לבית המשפט להטיל עונש קל יותר ממאסר עולם במקרים של רצח. אולם, זאת, כאשר העבירה בוצעה במצב שבו הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלי הגבילו את יכולת הנאשם במידה ניכרת. אולם, הגבלה זו אינה מגיעה עד כדי חוסר יכולת של ממש, כמפורט בסעיף 34ח. סעיף זה מחייב גם הוא קיומם של שלושה תנאים מצטברים, הדומים לאלו של סעיף 34ח.
אך ברף עוצמה נמוך יותר.
חוות דעת פסיכיאטריות והערכתן בבית המשפט
במהלך ההליכים המשפטיים בעניינו של איבתור אבשלומוב, הוגשו ארבע חוות דעת פסיכיאטריות מטעם מומחים שונים. אמנם, כל חוות דעת התייחסה למצבו הנפשי של המערער ולשאלת אחריותו הפלילית.
חוות הדעת הראשונה, שנכתבה על ידי ד״ר נחמקין וד״ר ליידרמן. ואולם, קבעה כי המערער סבל מ״הפרעה דלוזיונלית פסיכוטית חמורה״. לכן, הוא לא היה כשיר לעמוד לדין ולא היה אחראי למעשיו. לעומת זאת, חוות הדעת השנייה, של ד״ר גרינשפן וד״ר מיטלמן.
הכירה ב״דלוזית קנאה״ כהפרעה נפשית חמורה שהגבילה את יכולתו במידה ניכרת. עם זאת, היא קבעה כי הוא הבין את הפסול במעשיו והיה כשיר לעמוד לדין.
חוות הדעת השלישית, שניתנה על ידי פאנל מומחים (ד״ר שי, ד״ר צ’רנס וד״ר בן אפרים). יחד עם זאת, שללה קיומה של מחלת נפש במובן המשפטי. הם קבעו שהמערער פעל בשליטה ובבקרה רצונית, עם יכולת תכנון והבנה של הפסול במעשיו. מנגד, חוות הדעת הרביעית, מטעם ההגנה של ד״ר מלב.
גרסה כי המערער סבל מ״פסיכוזה פרנואידית חריפה״ וכי שיפוטו ובוחן המציאות שלו היו לקויים ביותר.
בית המשפט המחוזי קיבל את המסקנות של חוות הדעת השנייה והשלישית. מאידך, הוא דחה את חוות הדעת הראשונה והרביעית עקב חוסר התאמה לראיות ולנימוקים אחרים שהוצגו. בית המשפט העליון אישר קביעה זו. הוא ציין את סמכותה של הערכאה הדיונית להעדיף חוות דעת מומחים לאחר התרשמות בלתי אמצעית מהם.
הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיה לגבי אי-שפיות ברצח
בית המשפט העליון, בהרכב השופטים א' רובינשטיין, ע' פוגלמן וי' עמית. מצד שני, דחה את הערעור בעניין איבתור אבשלומוב. הוא אישר את הרשעתו של המערער ברצח ואת גזר הדין שבית המשפט המחוזי הטיל עליו. ההכרעה ניתנה מפי השופט י' עמית, ובהסכמת שאר חברי ההרכב.
השופטים קבעו שהמערער לא סבל מ״מחלה שפגעה ברוחו״, כנדרש בסעיף 34ח לחוק העונשין. לסיכום, אף שהמערער סבל מ״דלוזית קנאה״. בית המשפט הדגיש כי הפרעה זו אינה עולה לכדי מחלת נפש במובן המשפטי. זאת, כל עוד היא אינה מביאה לניתוק מוחלט מכללי המציאות והחברה.
השופטים ציינו שתפקודו של המערער בשאר תחומי חייו לא נפגע. לאור, הוא המשיך לעבוד, נפגש עם המנוחה ושוחח עימה. התנהגותו לא הייתה מוזרה באופן המעיד על פגיעה בבוחן המציאות.
יתרה מכך, בית המשפט קבע שהמערער לא היה ״חסר יכולת של ממש״ להבין את מעשיו או את הפסול שבהם. בהתאם, או להימנע מביצועם. ראיות רבות העידו על יכולת תכנון ובקרה רצונית מצידו. למשל, הוא רכש חומרים דליקים, תיאמו פגישה עם המנוחה בשעה מסוימת. לעיון נוסף: רשות ערעור על הרשעה במעשים מגונים: החלטת בית המשפט.
נעל את דלת הדירה והוציא את החתול מהחדר. לאחר מעשה הרצח, המערער הודה בפשעיו, שיחזר אותם והביע מודעות לעונש הצפוי לו. למעשה, הוא אף ניסה להסגיר את עצמו למשטרה, מה שמעיד על הבנתו את הפסול במעשה. לפיכך, השופטים דחו את טענת אי-שפיות ברצח.
לבסוף, לא התקיים קשר סיבתי ישיר בין ״דלוזית הקנאה״ לבין המעשה. ראשית, בית המשפט מצא כי מניעי הרצח לא נבעו אך ורק מהדלוזיה. אלא כללו גם חששות מפני תביעת מזונות ורצונו של המערער לעזוב את הארץ. כמו כן, הוא חש מושפל מיחסיה של המנוחה כלפיו.
מכיוון שהיו מניעים נוספים שאינם קשורים ישירות לדלוזיה, נשלל גם יסוד הקשר הסיבתי.
הערעור על גזר הדין: סעיף 300א(א) לחוק העונשין
המערער ביקש מבית המשפט העליון להפחית את עונשו, למרות שלא הוכחה אי-שפיות ברצח מלאה. שנית, באמצעות הפעלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין. סעיף זה מאפשר הטלת עונש קל יותר ממאסר עולם בנסיבות מסוימות. בהן קיימת הפרעה נפשית חמורה שהגבילה את יכולתו של הנאשם במידה ניכרת.
אולם, הגבלה זו אינה מגיעה לכדי חוסר יכולת של ממש.
בית המשפט דחה גם טענה זו. שלישית, הוא קבע כי ״דלוזית הקנאה״ של המערער לא הגיעה לכדי ״הפרעה נפשית חמורה״ הפוגעת באופן משמעותי ברוב תפקודי הנפש. זאת, כפי שעלה מעדויות המומחים שבית המשפט קיבל. הם העידו שהמערער הבין היטב את הפסול במעשיו.
וכי המחלה לא השפיעה על יכולתו לקבל החלטות. מכאן, יתרה מכך, בית המשפט הדגיש כי נסיבות המקרה, ובפרט אכזריות הרצח ותכנונו המוקדם. אינן הולמות הפחתה בעונש.
גם הקשר הסיבתי בין הדלוזיה למעשה לא הוכח ברף הנדרש לסעיף 300א(א). לכן, המערער פעל גם מתוך מניעים כמו סכסוכים כספיים ורגשות השפלה. בנוסף, בית המשפט ציין כי הפעלת סעיף 300א(א) נתונה לשיקול דעת בית המשפט. גם כאשר התנאים מתקיימים.
במקרה זה, תחושת הצדק לא התיישבה עם הקלה בעונש לאור אכזריות המעשה.
פגמים דיוניים ודחייתם על ידי בית המשפט
המערער העלה מספר טענות בנוגע לפגמים דיוניים בהליך המשפטי. טענות אלו כללו את מספרן הרב של חוות הדעת הפסיכיאטריות. שלטענתו היוו ״מסע דיג״ לביסוס האשמה. כמו כן, הוא טען שיכולתו להתגונן נפגעה כתוצאה מהתייצבות מומחה ההגנה, ד״ר מלב.
לחקירה ללא חומרים רלוונטיים ופגישת הכנה. המערער גם הלין על הערה של בית המשפט המחוזי לסניגור. שבה השופט ״חשד״ בניסיון לעשות ״תרגיל״.
בית המשפט העליון דחה את כל הטענות הללו. הוא קבע כי ריבוי חוות הדעת היה סביר ונועד לחקר האמת. בית המשפט אישר כי הייתה הצדקה למספר חוות הדעת שניתנו בתיק. וזה לא עלה כדי עיוות דין. בנושא זה קראו גם: בקשת רשות ערעור על גזר דין החזקת סכין: כל מה שצריך לדעת.
בנוסף, השופטים מצאו שהתייצבות ד״ר מלב לדיון לא פגעה בהגנת המערער. והסבירו שהסניגור ידע על מועד הדיון והיה לו זמן להתכונן.
לגבי הערת ה״תרגיל״, בית המשפט העליון הבהיר שהיא התייחסה לקו ההגנה ולא נועדה לפגוע בסניגור. השופטים ציינו כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעת הערכאה הדיונית בנוגע לניהול ההליך. אלא במקרים חריגים במיוחד, ואלו לא התקיימו במקרה זה.
סיכום והשלכות על אי-שפיות ברצח
פסק הדין בעניין איבתור אבשלומוב מדגיש את הקריטריונים המחמירים להכרה בסייג אי-שפיות ברצח או להפחתה בעונש בגין הפרעה נפשית. בית המשפט העליון קבע שהמערער היה כשיר לביצוע הרצח. הוא גם דחה את טענתו לאי-שפיות מלאה או להפחתה בעונש. בהתבסס על ניתוח מעמיק של מכלול הראיות, ובפרט חוות הדעת הפסיכיאטריות. פסיקת בית המשפט בעניין איבתור אבשלומוב, אשר קבעה כי המערער היה כשיר לביצוע הרצח ודחתה את טענותיו לאי-שפיות, מהווה נדבך חשוב בהבנת הדין הפלילי, כפי שבא לידי ביטוי גם בהרשעה ברצח בעקבות דריסה: ניתוח משפטי של פסק דין עקרוני.
ההחלטה משקפת את חשיבות ההבחנה בין הפרעה נפשית לבין מחלת נפש המגיעה כדי פגיעה חמורה באחריות הפלילית. למעשה, היא מדגישה את הצורך בניתוח מדוקדק של מידת ההבנה. והרצייה של הנאשם בעת ביצוע העבירה. לכן, גם במקרים של הפרעות דלוזיונליות.
בית המשפט דורש הוכחה לכך שההפרעה פגעה באופן ממשי ומוחלט ביכולותיו של הנאשם. פסק הדין מדגיש את סמכותה של הערכאה הדיונית להעדיף חוות דעת של מומחים ולהכריע ביניהן.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
